ה-24 במאי ירשם בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל. בהפרש של עשרים שנים בדיוק, קרו בתאריך הזה שני אירועים שיזכרו לדורות. את אירועים אלה הוליכו שני אנשים שונים, שיש ביניהם דמיון רב. הראשון, קצין לשעבר בסיירת מטכ"ל, רמטכ"ל, שר ביטחון לשעבר, ואחד מבין שנים עשר אנשים שזכו להיות בתפקיד של ראש ממשלת ישראל. בדומה אליו, גם השני הוא קצין לשעבר בסיירת מטכ"ל, גם הוא היה שר ביטחון, וגם הוא נמצא באותו מועדון אקסקלוסיבי של שנים עשר ראשי הממשלה. הראשון הוא האדם שמשך כהונתו כראש ממשלת ישראל היא הקצרה ביותר, מנגד השני הוא ראש הממשלה שמכהן בתפקיד הכי הרבה זמן. אך בעוד הראשון הוביל לאחד מהאירועים החיוביים והמשמעותיים בתולדות מדינת ישראל, השני כבר למעלה משנתיים עוסק בהסתה פרועה כנגד הערבים, כנגד מערכות אכיפת החוק, כנגד התקשורת וכנגד כל מי שלא חושב כמוהו. התהליך שהשני מוביל, גורם לפילוג וקריעה לגזרים של החברה הישראלית.
נתחיל באדם הראשון. ב-24 במאי 2000 הוביל אהוד ברק את נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון. במשך שמונה עשרה שנים צה"ל ישב ברצועת הביטחון בלבנון. זה התחיל בשנת 1982 כמלחמה נגד גופי הטרור הפלסטינים שישבו בלבנון, ונמשך בשהייה בשלושה עשר מוצבים מעבר לקוו הגבול. המטרה - להגן על יישובי הצפון. כבר כשהתחילה המלחמה היו סימני שאלה רבים, טווח הארבעים קילומטרים לתוך לבנון שהיה המטרה הופר, ובמהרה טנקים ישראלים מצאו עצמם בביירות. כוחותינו חוו אבדות רבות, הלחץ הציבורי היה גדול ושאלות רבו עלו מצד הציבור. יש האומרים שהמלחמה בלבנון היא אחת מהסיבות שהובילו לדיכאון ולהתבודדות של מנחם בגין, שבסופו של דבר הובילו להתפטרותו מראשות הממשלה. אז אמנם חוליות המחבלים הפלסטיניות הפסיקו לחדור לישראל מכיוון צפון, אך ירי הקטיושות לא פסק ולמעשה לא נוצרה פה באמת הגנה על יישובי הצפון. דבר נוסף שקרה זה שנוצר ארגון טרור חדש ושמו חיזבאללה. הנוכחות של צה"ל בדרום לבנון הייתה מהגורמים שסייעו לחיזבאללה לצמוח ולהשתפר כל הזמן. חיילינו היו שם כמו ברווזים במטווח. מאות ואולי אלפי חיילים איבדו את חייהם בשנים של רצועת הביטחון.
היציאה מרצועת הביטחון הייתה הבטחת הבחירות המרכזית של אהוד ברק, זה מה שנתן לו את הניצחון. תחילה הוא התנה את היציאה בהסכמים עם הסורים. אך כשהבין ברק שהמשא ומתן עם הסורים לא מתקדם לשום מקום, הוא החליט שהיציאה תהייה חד צדדית. דבר היציאה היה סוד שרק בודדים היו חשופים לו. בבוקר של ה-24 במאי עם ישראל קם לבשורה - כוחותינו עזבו את לבנון, אין אף הרוג ואף פצוע במבצע. ההחלטה הזאת של ברק חסכה ככל הנראה מאות משפחות נוספות שהיו מצטרפות למעגל השכול.
בדיוק עשרים שנים לאחר היציאה, בבית המשפט המחוזי בירושלים, החל משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. רבים ציפו שנתניהו יגיע לדיון ממש ברגע האחרון, וזאת על מנת למנוע את תמונתו בבית המשפט. אך לא כך היה. נתניהו הגיע לבית המשפט יותר משעה לפני הדיון ונשא נאום חסר תקדים בתולדות המדינה. בנאום הוא תקף את הפרקליטות, את היועץ המשפטי לממשלה (שהוא בעצמו מינה לתפקיד), את המשטרה, את התקשורת ואת המפכ"ל לשעבר (שגם אותו הוא מינה בעצמו). הוא האשים את כל אלה בניסיון לבצע הפיכה שלטונית. גם שליחיו של נתניהו דאגו להתראיין השבוע בכל כלי תקשורת אפשרי.
שליחיו של נתניהו חזרו על המנטרה של נתניהו, הפיכה שלטונית. הם שבו והדגישו שנתניהו ניצח עכשיו בשלוש מערכות בחירות (מה שלא נכון מבחינה עובדתית), ולכן, הציבור קבע שהוא זכאי, הם אמרו. אז אולי כדאי שמישהו ילמד את נתניהו ושליחיו שיעור קטן שנוגע למדינת חוק ולדמוקרטיה. מי שדווקא מנסה לבצע פה הפיכה שלטונית אלו הם עצמם. בדמוקרטיה אכן הציבור הוא זה שקובע מי יהיו נציגיו בפרלמנט (הכנסת במקרה שלנו), אך מה שהציבור לא קובע, זה מי זכאי ומי אשם. את זה קובע אך ורק בית המשפט בלבד. הניסיון של נתניהו ושליחיו לקבוע מצב שבו הציבור החליט שהוא זכאי, הינו תקדים מסוכן. זהו ניסיון למוטט את החוק במדינת ישראל ולהפוך אותה לאנרכיה. האם אתם רוצים לראות סקר בפייסבוק שבו יקבעו האם אדם אנס או לא?
בזמן שנתניהו נאם את נאומו עמדו סביבו מספר שרים של הליכוד, "מצעד הלקקנים" אני קורא לזה. כמו שכולם יודעים אנו נמצאים בעיצומו של משבר כלכלי מהחמורים בתולדות מדינת ישראל. האם שר האוצר, ישראל כץ הצליח לפתור את המשבר, או שסתם הוא הרשה לעצמו לעזוב את העבודה באמצע היום לטובת עמידה לצד נתניהו בבית המשפט? האם השר לביטחון פנים דאג למיגור הפשיעה במגזר הערבי, למינוי מפכ"ל קבוע, או למינוי נציב שב"ס חדש? האם יש כבר נציב כבאות והצלה חדש? התשובה לכל השאלות האלה היא לא, אוחנה אפילו לא קרוב לזה. אבל בכל זאת הוא בחר לקחת לעצמו הפסקה באמצע היום בשביל ללכת לבית המשפט. האם שרת התחבורה, מירי רגב הצליחה לפתור את בעיות התחבורה הציבורית בישראל? גם פה התשובה היא שלילית כמובן. אך ניחשתם נכון, גם את רגב זה פחות מעניין, הרי למה לה לשרת את הציבור ולעשות את העבודה שלה, אם מנגד היא יכולה לקבל קצת דקות של ליקוק למנהיג שלה.
אז איזה אירוע מבין שני האירועים האלה ייזכר יותר בהיסטוריה - זה שבו יצאנו מלבנון בהחלטה שסביבה היה כמעט קונצנזוס בקרב העם או שמא יהיה זה האירוע שבו הפילוג רק הלך והחמיר? את זה רק הזמן יגיד.
*הכותב הינו סטודנט לתקשורת בשנה ב' במכללת עמק יזרעאל.