על מסכים ומסכות

ד"ר דנה וימן-זקס

מסכים ומסכות. שתי מילים כל כך משמעותיות בחיינו היום אשר כביכול אין ביניהן קשר, הרי מה הקשר בין המסך הווירטואלי בו אנחנו צופים בסדרות בנטפליקס, לומדים קצת, מתכתבים עם החברים ומזמינים אוכל ובגדים לבין אותה מסכת בד שאנחנו נאלצים לחבוש בעת יציאה מהבית?

משמעות הפועל למסך היא להסתיר, להעפיל. אותן מסכות בד אשר אנו נאלצים לחבוש מסתירות את הפה והאף וממסכות את האפשרות להידבק בנגיף הארור. המסכים? גם הם ממסכים אותנו מהעולם החברתי, מהתקשורת הבינאישית הכל כך חשובה לנפש האדם, מהציבור, מהצורך במגע, מפליטות הפה, ממבטים של מבוכה ועוד. אין ספק שהתחושה היא שאנחנו בתקופה של מיסוך, של הרחקה, הסתרה ומרחק.

אני רוצה להציע אפשרות אחרת. אולי אם נתבונן פנימה ונעמיק את ההסתכלות על התקופה הזו נגלה שבעצם זו תקופה שמאפשרת חשיפה, פתיחות וקרבה למרות המסכות ועל אף המסכים.

"כל העולם במה, וכל אנשיו ונשותיו שחקנים". ציטוט מוכר זה מתוך המחזה של שייקספיר "כטוב בעיניכם" מדמה את העולם החברתי שלנו כמעין אולם הצגות שכולל מסכות, תפקידים, תחפושות ודמויות. גופמן, הוגה תיאורית האינטראקציה הסימבולית ותיאוריית התפקיד, הזכיר את התפקיד הסוציולוגי החשוב של מסכות אלו בתקשורת הבינאישית ובהתנהלותנו בחיי היומיום. המסכות חשובות בסיטואציות שונות ומגוונות. לא היינו רוצים שאנשים יסירו את המסכות כי לא תמיד נרצה לשמוע ולהיחשף לאמת הטהורה. לא תמיד נרצה להציג את אותה דמות מול קבוצות שונות. היכולת להתחפש ולהשתנות חשובה. מסכות אלה שומרות עלינו ומאפשרות לנו לקיים יחסים תקינים בחברה מורכבת ומגוונת. בדומה למסכות הבד שאנחנו חובשים, הן מרחיקות אותנו מהקרובים לנו, מייצרות חיץ ביננו ומגבילות אותנו, אך לטווח הארוך מטרתן לשמור עלינו ולאפשר לחברה שלנו ולנו לשרוד ולהמשיך להתקיים.

בימים אלו בהם אנחנו נמצאים עם משפחתנו הקרובה, עם הילדים שלנו, ההורים, בני הזוג או ממש לבד זו הזדמנות מצוינת להיכנס למרחב הבטוח ולהסיר את המסכה. זאת מהבד וגם את זאת הדמיונית. זה הזמן להסתכל על עצמנו, על חיינו, על הדרך שעברנו ועל זאת שאנו עתידים לעבור. לנוח קצת מההצגה הבלתי נגמרת בה אנחנו חיים. עוד נשוב אליה, עוד נופיע בה. עכשיו אנו בהפסקה שהיא אפשרות חד פעמית שזכינו בה, גם אם לא בחרנו בה.

מה עם המסכים? גם כאן הפרשנות לא חד משמעית . בבתים בהם יש ילדים קטנים או מתבגרים המילה מסכים היא מילה עם קונוטציה שלילית והיא נאמרת בדרך כלל בליווי טון כועס ומבקר. ההורים כועסים שהילדים ב"מסכים" ולא קוראים ספרים, לא משחקים בחוץ או משחקים במשחקי קופסא. אין ספק שהמסכים ממסכים אותנו. האמנם? חשוב לזכור שאותם מסכים "רעים", במיוחד היום, מאפשרים לנו תקשורת עם הרחוקים מאיתנו, מאפשרים לסבתא לראות את הבגד החדש של הנכדה, מאפשרים לילד לראות את החברים שלו בזום. המסכים מאפשרים לנו להראות לרופא את הגרון של הילד ולקבל תוך שעה מרשם לאנטיביוטיקה ולא להסתכן בהידבקות. הם מאפשרים לנו להמשיך, בדרך שונה, את שגרת חיינו - להמשיך ללמוד, לחקור, לקנות, לצחוק...

לסכם את הנושא, המצב מורכב, זה לא חידוש, אבל היכולת שלנו להסתכל על הסיטואציה מכמה זוויות ולהבין שהעולם לא מתחלק ל"טוב" ול"רע" ושיש לנו את היכולת לבחור לקחת את הטוב ולהתמודד עם הרע גם עכשיו.

*הכותבת הינה ד"ר לפסיכולוגיה ומרצה בחוג לתקשורת במכללת עמק יזרעאל.