מאז שאני זוכרת עצמי - אבא עובד במערכת הבריאות. הוא עבד המון שנים בבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל, לאחר מכן עבר לעוד כמה שנים בבית חולים זיו בצפת ובשנים האחרונות הוא עובד כמנהל במחלקת משאבי אנוש בבית חולים רמב"ם שנחשב לבית החולים הכי גדול בצפון הארץ.
בתי החולים בדיוק כמו בצבא עובדים מסביב לשעון ותמיד יש שם עבודה שלא נגמרת. אבל בחודש מרץ האחרון כשנגיף הקורונה הגיע לישראל והחל להתפשט במהירות, עובדי מערכת הבריאות גויסו בצו 8 בשביל לעמוד בחזית המאבק. עובדי מערכת הבריאות עבדו בשנה האחרונה מסביב לשעון כולל שבתות וחגים מה שגרם לחיים של המשפחה שלנו ושל כל משפחות עובדי מערכת הבריאות להשתנות מקצה לקצה.
אני אסביר, זה לא שאני לא רגילה אלא בדיוק ההפך מאז שאני קטנה אבא היה יוצא מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר וככה גם אמא שלנו, חינכו אותנו להיות ילדות עצמאיות ולדעת להסתדר לבד כי ההורים עובדים.
בגלל שההורים לאורך השנים היו עובדים עד מאוחר, הייתה ארוחה אחת בשבוע שהם היו מקפידים שנאכל ביחד והיא ארוחת שישי.
לפני כמעט שנה, בחודש מרץ ובדיוק שהיינו אמורים לחגוג את חג הפורים, הגיע הנגיף הארור לארץ ושיתק גם פה את כל מהלך החיים ואילץ אותנו להתרגל למציאות אחרת בה אסור לצאת מהבית ואם כן עד מרחק מסוים ולמצב שבו להיפגש עם משפחה וחברים זה רק דרך הטלפון ודרך הזום. אבל השגרה שהשתבשה השתבשה בצורה קיצונית יותר בתוך המשפחות הגרעיניות של עובדי מערכת הבריאות.
לפני שנה אבא הסביר לנו שמעכשיו נאלץ להתרגל למציאות שבה הוא כמעט לא יהיה בבית, לא רק באמצע שבוע אלא גם בשבתות וחגים כי הוא צריך לדאוג לצוותי הרפואה שעובדים במחלקות המבודדות, הצוותים שהפכו להיות ילדים של אבא שלי לכל דבר.
ומה זה אומר לתכנן ולהקים מחלקות קורונה אתם שואלים? אני אסביר. לפני שנה אבא קיבל משימה והיא קודם כל למשוך כמה שיותר צוותי רפואה מהמחלקות ה"רגילות" בבית החולים כדי לארגן כמה פגישות דרכן יוכל להבין מהצוותים הרפואיים כמה מיטות אשפוז יהיה צריך לשים במחלקות המבודדות, כמה אנשי צוות צריכים לאייש כל מחלקה ואיך יהיה צריך להתנהל בתוך המחלקות.
כמה ימים לאחר מכן התחילו לבנות את המחלקות ולאחר מכן לאייש בהן את הצוותים. כל אח/ אחות/ רופא שעבדו במחלקות עברו אצל אבא שלי במשרד שרשרת חיול ממש כמו בצבא. כחלק משרשרת החיול נאמר לצוותים שהם נפרדים לתקופה ארוכה מהעבודה במחלקות הרגילות ושעליהם מעכשיו לוותר על זמן עם הילדים והמשפחה לטובת עבודה במחלקות המבודדות.
בשבועות הראשונים החולים הגיעו בטפטופים והצוותים הרפואיים עוד לא בדיוק הבינו מה זה אומר להיות מאומת לקורונה ואיך בדיוק צריך להילחם. אך ככל שעבר הזמן המצב החמיר מה שגרם לכמות המאושפזים לעלות ולצערנו גם גרם ללא מעט אנשים שנפטרו כתוצאה מהנגיף.
ככל שמספר החולים בבית החולים עלה ככה גם המצב בבית הפך להיות מתוח יותר, ממש כמו סיר לחץ. ככל שעלו מספר המאומתים בבית החולים, מה שגרם לכך שעוד מחלקות צריכות להיפתח ככה גם ימי העבודה של אבא התארכו.
כשאבא עבד מסביב לשעון, אנחנו היינו בבית כמו כל המדינה בשגרת סגר. אני יספר קצת עלינו, המשפחה: אבא שלי: משה שבעוד שבוע יחגוג 55 ועובד בבית החולים רמב"ם.
אמא שלי: לימור בת 51, מאמנת אישית וחצי שכירה.
אני: סיון, הבת הבכורה, בת עוד מעט 25 סטודנטית לתקשורת ועובדת בצהרון.
עדי: תחגוג חודש הבא 20, לוחמת ביחידת חילוץ והצלה בפיקוד העורף. שלאורך כל שנת הקורונה הייתה בעוצר יציאות בבסיס.
שיר: עוד מעט בת 18, מסיימת כיתה י"ב.
בזמן שאבא עבד מסביב לשעון, שתיים מהבנות שלו, אני שאני סטודנטית ואחותי הקטנה שהיא תלמידת תיכון נאלצנו לעבור ללמוד מהבית ולנסות לנהל שגרת חיים כמה שיותר נורמלית למרות כל האווירה המתוחה שיש בבית.
זה לא דבר פשוט להמשיך ללמוד כרגיל ולהגיד לעצמך שהכל בסדר בזמן שאתה יודע שאבא שלך עלול חס וחלילה בכל רגע להידבק גם הוא בזמן עבודתו. אבל בבית גם אמא וגם אבא ניסו להסביר לנו שאנחנו צריכות לנסות להמשיך בשגרת הלימודים כדי לשמור על חוסן וגם כדי שהשגרה לא תשתבש לנו עד כדי כך.
אחותינו האמצעית עדי, נאלצה גם היא לשלם את מחיר הקורונה בעוצר יציאות בבסיס שלא נגמר, שבועות ארוכים בלי לראות את הבית.
בנוסף, יש עוד כמה דברים שהבנו השנה. אחד מהם הוא שעל המשפחה שלנו כמו כל משפחות עובדי מערכת הבריאות בשנה האחרונה להישמר ולהקפיד על ההנחיות יותר מכולם כי לנו יש סיכוי כפול גם להידבק וגם להדביק אחרים.
דבר נוסף שהבנו הוא שאם חשבנו שהבנו עד כמה המצב בבתי החולים ביום יום חמור, בשנת הקורונה הבנו כמה הנזקים הולכים ומחמירים. עד כמה המערכת רקובה מבפנים וכמה צריך לשנות.
הדבר הכי חשוב שהבנו הוא שהצוותים הרפואיים הם אנשים מדהימים, שעמדו בחזית המאבק תוך כדי שהם מוותרים על זמן עם הילדים והמשפחה רק כדי להציל חיים.
עכשיו, אחרי שהקורונה ברוך השם מתחילה להיעלם מחיינו פה בישראל אנחנו מבינים במשפחה כמה יחסית הקורונה תפסה אותנו בשלב טוב בחיים, כשכל הילדות בבית הן ילדות גדולות ובוגרות שמבינות את השלכות הנגיף מהמצב וכמה הבריאות יותר חשובה מהכל כי ברוך השם המשפחה שלנו לא חלתה פעם אחת בקורונה ולא נכנסה פעם אחת לבידוד.
אבל חשוב לי להבהיר טוב טוב שלהבדיל מהמשפחה שלנו, רוב הילדים של עובדי מערכת הבריאות הם ילדים צעירים בגילאי גן עד בית ספר יסודי, ילדים שנאלצו לגדל את עצמם בעצמם כי ההורים נאלצו לעמוד בחזית המאבק בקורונה.
דווקא עכשיו כשהמדינה שלנו יצאה מהקורונה ולאט לאט החיים מתחילים לחזור למסלולם, חשוב לי יותר מתמיד שלא תשכחו את השנה שעברה עלינו ושתדעו להעריך ולהוקיר את כל משפחות עובדי מערכת הבריאות ובמיוחד את הילדים הצעירים של צוותי הרפואה שעבדו במחלקות המבודדות, אותם ילדים שנאלצו לגדל את עצמם בעצמם ולהתבגר מהר.
אני מאמינה שאנחנו, משפחות עובדי מערכת הבריאות נישאר עם טראומה עוד שנים קדימה לאחר השנה הזו, אבל גם אנחנו לא לאט נחזור לשגרת החיים שהכרנו.
תודה בפעם האחרונה לכל המלאכים בלבן שעמדו בחזית במאבק במחלקות הקורונה כדי להציל חיים!
קרדיט: בית חולים רמב"ם והארכיון המשפחתי