נהיגה? לא לכולם

מלי לוי

כמה פעמים ביום יוצא לנו לחשוב על פעולות קטנות של היום יום? כמו: לגרוב גרביים, להכין חביתה, או לעלות לאוטובוס לעבודה? תשומת הלב באופן טבעי הולכת לדברים הגדולים בחיים, אלו שמשנים את סדר ההתנהלות שלנו ומצריכים השקעה ומחשבה. אך בשביל אדם עם מגבלה הדברים הקטנים של היום יום יכולים לקחת זמן ואנרגיה של חודשים, הכל גדול יותר, חזק יותר ועוצמתי. הקושי בלתכנן את יום המחר כרוך במחשבה של האם לא ירד גשם בבוקר, או האם האוטובוס יהיה נגיש.

רישיון נהיגה הוא דבר שנחוץ לכל אחד כדי להיות עצמאי ולהגיע ממקום למקום. אך בשביל אדם עם מגבלה הוא נחוץ כפליים. בתור בחורה צעירה שמתמודדת עם מגבלה מוטורית רישיון הנהיגה הוא משהו שיכול לשנות את חיי מן הקצה אל הקצה! כמעט ולא אהיה "מוגבלת" ביום יום, האנרגיות שלי ילכו לדברים הגדולים של החיים, אוכל למצוא מקום עבודה בכל עיר שארצה ללא כל חשש מפני ניידות ותחבורה ציבורית. אוכל להראות רצינית ומחויבת יותר בראיונות עבודה מבלי שיגידו לי: "אבל, איך תגיעי בכל בוקר?" לא אפחד לקראת העלייה לאוטובוס. נכון, זה לא אומר שכשיהיה לי רישיון המגבלה תעלם- אבל חיי יהפכו לאיכותיים יותר, לא מסורבלים ועם פחות חששות. מה שישאיר לי מקום ל"צרות של עשירים" מה שנקרא.

את הליך לימודי הנהיגה שלי התחלתי לפני ארבע שנים. זה התחיל בוועדה רפואית שחיכיתי לה חודשיים, והמשיך למציאת פתרונות וחיפוש אחר מורה מתאים. מלאת תקווה ואופטימיות חיפשתי מורה שיהיה סבלני ושיחד נפיק את המיטב ואוכל להוציא רישיון לאחר כמות השיעורים הנדרשת. אך למצוא מורה לא היה דבר פשוט, מורי נהיגה לנכים בארץ זה לא דבר נפוץ – (נכון לשנת 2018, רק שמונה מורים בכל הארץ) וכששמעתי את המחירים? נדהמתי! בין 280 ל-300 שקל לזמן שיעור של 45 דקות! בטענה שלאדם עם מגבלה לוקח זמן לעלות לאוטו ולקפל את כיסא הגלגלים או בטענה שלאדם עם מגבלה "לוקח זמן ללמוד". נדהמתי, אבל המשכתי, וקבעתי שיעור.

"מורה הנהיגה אמר כי לא אצליח לנהוג,כל זאת לאחר 50 שיעורים ששילמתי ממענק הפיקדון הצבאי שלי". תמונה מתוך: Pexels.com

ככל שעבר הזמן הרגשתי שאני לא משתפרת, משהו לא מסתדר ואני לא מצליחה ללמוד. חשבתי שמשהו לא בסדר בי, שאלתי את המורה מה הבעיה והוא אמר לי "תוך פחות מחודש, תיהי מוכנה לטסט". לאחר זמן מה אני עדיין עם אותה התחושה, ביקשתי עזרה מאמא שלי שתדבר עם המורה, קבענו פגישה ונחשו מה? שוב! נדהמתי, הוא אמר לאמא שלי שיש בעיה ושלא אצליח לנהוג ושניגש שוב לוועדה רפואית! כל זה לאחר 50 שיעורים ששילמתי ממענק הפיקדון הצבאי שלי בעוד שאני שואלת שוב ושוב מה מצב ההתקדמות שלי והמורה עונה שיהיה בסדר ושבסוף יהיה לי רישיון. כמובן שחיכינו לעוד וועדה בה נקבע שהכל בסדר והתאימו לי אביזרים (לנהיגה) חדשים. בשלב זה כבר פניתי לעזרה לביטוח לאומי דבר שגם לוקח זמן עד לאישור ולבסוף אושר מימון של 60 שיעורים. שוב אני נרגשת ומוצאת אחרי זמן ממושך מורה אחר. עוברים 30, 40 שיעורים ואני לא נגשת לטסט למרות שאני מרגישה מוכנה ויודעת שאני רוצה לנסות לגשת לטסט, גם אם קשה חייבת לנסות. נאמר לי על ידי המורה שאני לא מצליחה לשמור על קו ישר בהגה ושיש לי עוד זמן אבל זה אפשרי! שוב, ה- 60 שיעורים שהקצו לי מביטוח לאומי נגמרו ועדיין- לא מגישים אותי לטסט. תחושת התסכול היא איומה למרות העובדה שאני משתדלת ומשקיעה יום יום ולמרות העובדה שאף מורה לא היה מוכן לעשות לי שיעור יחיד בטענה ששיעור כפול (שיעור כפול = כפול כסף) אפקטיבי יותר בלי התחשבות ברמת העייפות והמסוגלות שלי בכל שיעור. השיעורים התבצעו רק בזמן אשר היה מתאים למורה וכשאמרתי שאני מרגישה שאני לא מתקדמת הוא ענה לי : "תלמדי עד שתצליחי, ביטוח לאומי משלמים מה אכפת לך??" חזרתי ואמרתי שהתקציב מוגבל וזה לא עזר עד לכדי שהמורה אמר לי: "אם עוד פעם אחת תדברי על לגשת לטסט, אני לא מלמד אותך יותר" ואני כמישהי שכמהה לעצמאות ולרישיון נהיגה שתקתי והמשכתי "ללמוד". בהמשך אושר לי באופן חריג מביטוח לאומי עוד 60 שיעורים- המשכתי עוד שניים והפסקתי, התייאשתי, לא יכולה לתאר את רמת התסכול לאחר שנתיים וחצי בהן שולחים אותי ממורה אחד לשני, הרגשתי שהתקווה והציפיה הופכים לכעס, תסכול ואכזבה אחת גדולה. כיום אני בהפסקה של למעלה משנה משיעורי הנהיגה, אני מודעת לכך שאולי אין ביכולתי להוציא רישיון אבל אם אנשי המקצוע האלו היו מעט הוגנים ואומרים לי את האמת (גם אם היא כואבת) לאחר 20 שיעורים ולא מעל 100 שיעורים (!) הייתה נחסכת ממני עוגמת הנפש.

"בשביל בחורה צעירה עם מגבלה מוטורית רישיון נהיגה יכול לשנות את חיי מהקצה אל הקצה". תמונה מתוך: Pexels.com

הייתי יכולה להתקדם ללא ציפייה, למצוא אלטרנטיבה אחרת. מבחינתי מה שקרה לי הוא לא פחות מגזל! בתור בחורה צעירה עם מגבלה, שהתחילה ללמוד נהיגה בגיל 22, ניתן היה לראות שזה באמת כל מבוקשי באותם ימים, ובמקום להיות הוגנים והגונים שיקרו לי שוב ושוב.

בימים אלו לאחר שאני כבר בהפסקה ארוכה משיעורי הנהיגה, קיוויתי שמשהו השתנה, לא רק בשבילי אלא בשביל עוד אנשים שמקווים, רוצים וצריכים רישיון נהיגה ומשתוקקים לעצמאות שלהם.

גיליתי שעדיין קשה מאוד למצוא מורים וגם כשמוצאים קשה מאוד לקבוע שיעור. גיליתי שמספר המורים המיוחדים לנכים עדיין נמוך, שהמחירים הם אותם מחירים. אני כותבת מתוך יאוש ותסכול גדול ומתוך החוויה האישית שלי. חושבת האם כדאי לי להיכנס שוב לתהליך ויותר מהכל אני קוראת לשינוי! לפיקוח של משרד הרישוי, לצדק! בעלי המוגבלויות הם לא אנשים שקופים ומגיע לנו לקבל את אותם התנאים כמו כל אחד, בלי להתחנן ובלי לקוות שאומרים לנו את האמת, מגיע לנו לדעת שיש עוד אופציות ושלא מנצלים את זה שאנחנו מחויבים ללמידה מסוימת. אני עדיין מלאת תקווה שמשהו ישתנה, שמישהו יקרא את דברי ויבין שזה לא מוסרי ברמה הכי בסיסית- בסך הכל רוצים שוויון.

הכותבת הינה סטודנטית בשנה ג' בחוג לתקשורת באקדמית עמק יזרעאל