משבר גיל 25

כמה פעמים שמעתן בילדות את המשפט: "עד החתונה זה יעבור?" אני אישית שמעתי את המשפט הזה יותר מדי פעמים. כמות הפעמים שנפלתי, נחבלתי, שברתי, היא פשוט מטורפת, ולא, אני עדיין לא נשואה. רגע, אולי הצלקת שיש לי ברגל מאיזו תאונת קורקינט בתל אביב, גם היא תעבור עד החתונה? היא אבל ממש גדולה, אולי זה סימן שהיום שבו אעמוד מתחת לחופה רחוק?!

חגגתי 25 אביבים במאי שעבר. הרבה מחבריי חגגו באותה השנה 25 אביבים פלוס ילד או שניים, או שיש כאלה שבדרך, אבל הן בדרך. אז אני יכולה להגיד שאני סטודנטית, אני גרה מחוץ לבית, אני מצחיקה, בשלנית מעולה, חברה טובה, וזה בסדר גמור. רק לא מבחינת אמא שלי. "אביב, לא נמאס לך לחפש הרפתקאות?"היא אומרת, ולא, ללכת לסופר לקנות כמה דברים לבית ולחזור בלי מיועד לחתונה זו לא הרפתקה אמא.

אבל נעזוב את הציוניות על החתונה בצד. אני מתקרבת לגיל 30 ויש המון דברים שאני רוצה להספיק לפני שאכנס למועדון "האנשים הגדולים". אני עכשיו אהיה ביקורתית נורא, ואני מצטערת מראש בפני האנשים שלא יסכימו עם האמירות שלי. אבל, אני רוצה להשתטות ולטרוף את כל העולם לפני שיהיו לי צוציקים, שימשכו לי במכנס בזמן שאני שותה את הקפה בוקר שלי. אני רוצה להיות ערה ב4 לפנות בוקר, לא כי אני שומעת מהחדר ליד יללות של תינוק שרוצה טיפה חלב מתוך הגוף שלי (שזה בכלל מוזר!). אני רוצה להיות ערה ב4 לפנות בוקר כי אני וחברים שלי עדיין רואים איזה משהו מצחיק בטלוויזיה, אחרי לילה מלא מאנצ'ים והחלב שאני אתן לשתות זה רק לחברים, בתוך הקפה, קנוי כמובן. אני רוצה לעשות פרצופים מוזרים, אבל באיזה סרטון גמור של אחרי מסיבה, ולא לאיזה יצור מוזר בן כמה חודשים שלא סופר אותי. שלא נדבר על הקולות שמתלווים לאותם הפרצופים. אף אחד לא באמת יודע למה עושים את זה. אווירון? מכירים? אולי ככה: "אאאוווייייררררוון" מוכר לכם? לא, אני לא רוצה ששארית השנים שלי עד גיל 30 אני אשכנע ילד לאכול בעזרת מילה מוזרה, שיותר מזכירה לי בכל פעם מחדש כמה אני צריכה לטוס לתאילנד.

הרבה מחבריי חגגו באותה השנה 25 אביבים פלוס ילד או שניים, או שיש כאלה שבדרך, אבל הן בדרך נלקח מתוך: Pixabay

אבל לפעמים כשבא לי טיפה חום של ילד, אני נכנסת לכובע ה"דודה". עולה על הקורקינט ותוך כמה דקות מגיעה אל היקרים לי מכל. מחבקת, מנשקת, מבשלת, מדגדגת, מצלמת אותם לסטורי, קונה להם, משחקת עד ש... מגיעה הצרחה: "זה לא פייר!" ומיד אחר כך באה ההשתטחות על הרצפה מלוות הבכי. אבל למה? למה הכל חייב להיות קיצוני? המלחמה מתחילה (תדמיינו סאונד מרעיש כזה זה יעזור לכם להיכנס לסיטואציה): זריקת ספגטי על הפנים ועל הרצפה, להתיז מים מהמקלחת בדיוק רגע אחרי המחליק, לשמוע בלופים "בייבי שארק", להתבונן בהם כשהם אומרים לך שהם יודעים לנגן על דרבוקה (והם לא יודעים כמובן), למצוא את הטלפון שלי זרוק באיזה מקום נעול לחצי שעה בגלל שהם לא ידעו את הסיסמא, להיות עכבר מעבדה שבודקים עליו כמה במבה הפה האנושי יכול להכיל, לדעת שיש לי כישורים בלתפקד כסוס. הדופק שלי בשמיים.

תודה חמודים, תודה על רגעים שבדיוק בגללם גרמתם לי לכתוב ולפרוק את תסכולי. אבל עד החתונה זה יעבור.

הכותבת הינה סטודנטית בשנה ג' בחוג לתקשורת באקדמית עמק יזרעאל