מיומנה של אצנית חובבת

ד"ר רות אבידר

אתחיל מהסוף. אם יש משהו שהקורונה חידדה אצלי, זוהי הידיעה שאסור לנו לקחת את הדברים הקטנים והטובים שבחיים כמובנים מאליהם ושעלינו להודות כל יום על כל הטוב שיש לנו.

ואיך כל זה קשור לריצה? פשוט מאוד. בעשור האחרון אני חברה, ביחד עם עמרי בעלי, בקבוצת ריצה בשם "רצי כפר ורדים" בהובלתו של המאמן המוכשר עופר יעקב. אנחנו נפגשים שלוש פעמים בשבוע לאימונים באגם מונפורט, בתפן או ברחובות כפר ורדים ובסוף השבוע יורדים לריצה ארוכה לאורך טיילת שבי ציון-ראש הנקרה, שאותה אנחנו מקנחים בקפה בארומה או בפק"ל קפה בים, כולל טבילה במים.

הקבוצה הזאת הפכה מבחינת כולנו לסוג של משפחה. עברנו אלפי קילומטרים ביחד בכל קצוות הארץ-במרוצים של עשרה ק"מ, חצאי מרתון ואפילו מרתון שלם ואנחנו נפגשים בשמחות, בחגים וגם בהלוויות ובאירועים פחות משמחים. כל הטוב הזה הפך עם הזמן לסוג של מובן מאליו ואפילו הרשינו לעצמנו לקטר מעת לעת על כך שמסלול אימון מסוים הפך למשעמם וחד-גוני.

והנה- נחתה עלינו הקורונה הזאת, עם האיסור הגורף על פעילות גופנית מחוץ לבית במרחק הגדול מ-100 מטר. היות שמבחינתי ריצה היא אורח חיים היה לי ברור שאמשיך לרוץ גם בתקופה זו ולכן בשלב הראשון רצתי בהליכון בבית- אך הרגשתי שאני סגורה ונעולה בין ארבע קירות. עברתי לריצות ברחוב שלנו למרחק של עד 100 מטר, מה שגרם לכך שכדי להגיע לאימון של 10 ק"מ הקפתי את הרחוב כל כך הרבה פעמים עד כדי סחרחורת. בנוסף, הגעגוע לחברי הקבוצה והרצון לצאת אל הירוק והמרחבים הוסיפו לקושי הנפשי.

חלק מחברי קבוצת רצי כפר ורדים במרוץ השליחים "הר לעמק"

והנה השבוע התבשרנו על הקלות בסגר ועל כך שניתן לרוץ בזוגות למרחק של עד 500 מטר מהבית. פתאום הידיעה הזאת הפכה לכל כך משמעותית ומשמחת! מי היה מאמין עד לפני כחודש שלרוץ ברחובות כפר ורדים ולעבור ליד שדות ירוקים עם פריחה משגעת יהפוך לאירוע כל כך משמח! ההתלהבות אחזה בכל חברי קבוצת הרצים ובשבת האחרונה עופר המאמן הכריז על אתגר ה-320 ק"מ, שבמהלכו כל חבר קבוצה ירוץ מרחק של לפחות 8 ק"מ (בטווח 500 המטר המותרים), ידווח על המרחק שעשה וננסה להגיע ל-320 ק"מ קבוצתיים עד מוצאי שבת. אתם שואלים מדוע דווקא 320 ק"מ? אין סיבה מיוחדת, אבל גיליתי שהמרחק מכפר ורדים למלון בראשית במצפה רמון הוא בדיוק 320 ק"מ, אז זוהי כנראה סיבה מספיק טובה..

עכשיו אני מחכה בכיליון עיניים להקלות נוספות בתחום הספורטיבי ובכלל זה חזרה לשחייה בים ובבריכה. ואם נחזור למה שהתחלתי איתו- הבנתי שוב שאסור לתפוס שום דבר מחיי היום יום כסתמי וכמובן מאליו- עלינו להודות על כל מה שיש לנו, דברים גדולים כקטנים, מכיוון שהם יכולים להעלם לנו ברגע אחד.

*הכותבת הינה ד"ר לתקשורת ומרצה בחוג לתקשורת במכללת עמק יזרעאל.