סיוון לייזר
מאז ומתמיד יום הזיכרון והמושג שכול היו קרובים אלי.
כשנולדתי החליטו לקרוא לי סיון מכמה סיבות, כאשר הסיבה המרכזית לכך היא שאני אהיה קרויה על שם חבר של אבי ז"ל.
לחברו הטוב ביותר של אבי קראו תמיר. תמיר ואבא שלי העבירו את כל תקופת הילדות ובעיקר את תקופת הנערות ביחד. תמיר הגיע ממושב לימן שליד נהריה ואבא שלי במקור מנהריה. כששניהם גדלו והגיעו לשלב הגיוס לצבא דרכיהם התפצלו: אבא שלי התגייס לגדוד 13 בגולני, תמיר התגייס בהתחלה לחיל החימוש ולאחר מכן עבר לחיל ההנדסה הקרבית כאחראי על כל הכלים הכבדים.
תמיר נהרג בתאונת דרכים כמספר שבועות לפני מועד שחרורו.
לאחר נפילתו של תמיר, ביקשו הוריו, מרילה וגדעון שכאשר יוולד לאבי הילד או הילדה הראשון/ הראשונה, הוא או היא יהיה או תהיה קרוי/יה על שם תמיר. לאחר בקשה זו ביקשו הוריו של תמיר בקשה נוספת שהילד או הילדה שיוולדו לאבי יהיו קרויים על שם תמיר אבל על דרך החיים.
כשנולדתי כבת בכורה להוריי, לא לקח להם זמן רב כדי להגיע למסקנה שיקראו לי סיון. תמיר חבר של אבי נולד בחודש סיון ולכן קראו לי על שמו.
בערך מגיל 3 התחלתי להגיע בימי הזיכרון אל בית העלמין הצבאי בנהריה לטקס המרכזי עם כל המשפחות השכולות. לא פשוט מגיל כל כך צעיר לחוות מהו אובדן ומה זה אומר להיות הורים שאיבדו את היקר להם מכל. למרות כל הקושי, משפחתו של תמיר קיבלה אותי מאוד יפה ועזרה לי עם השנים להתמודד עם הקושי של יום הזיכרון.
היום במבט לאחור, אני יכולה להגיד שלמרות כל העצב משפחתו של תמיר לימדה אותי המון. בזכותם למדתי שיום הזיכרון הוא לא רק יום עצוב אלא יום בו אנחנו עוצרים לרגע את עיסוקינו ולומדים על בשרינו בזכות מי אנחנו חיים כאן.
בשנת 2014 פרץ בהתחלה מבצע שובו אחים שמטרתו הייתה למצוא את גופות שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו. לאחר מבצע שובו אחים פרץ מבצע גדול יותר בשם צוק איתן.
מבצע צוק איתן החל בחופש הגדול האחרון שלי בין כיתה י"א ל י"ב. מצד אחד באמת חופש גדול, מנסים כמה שיותר להנות ולשמור על שגרה, אך מצד שני כל האנשים הכי קרובים אלי נקראו להילחם במבצע.
שלושה ימים לאחר שהחל מבצע צוק איתן נסעתי עם חברות לאילת, ולצערי דווקא במקום בו הכי הייתי אמורה להנות קיבלתי את אחת הבשורות הנוראיות בחיים שלי. כיומיים לאחר שהגענו לאילת, במוצאי שבת של ה-19.7.2014 אח של חברה שלי התקשר ואמר שהוא חוזר מעזה להלוויה של חבר. ישר הייתה לי הרגשה לא טובה ודרשתי לדעת מי החבר שנהרג. לא עברו חמש דקות והבנתי שהחבר שנפל הוא אחד החברים הכי טובים של השכנה הקודמת שלי.
במוצאי השבת של ה-19.7.2014 נפל סג"ם בר רהב בדרום רצועת עזה, בן 21 היה במותו.
כמו שאמרתי בר היה אחד החברים הכי טובים של השכנה שלי, היה חוזר איתנו מבית ספר כל יום.
אחד האנשים הכי מקסימים ומצחיקים שהכרתי בחיים שלי. מאותו קיץ נאלצתי לראות את החברים שלו מתמודדים עם אובדן של חבר, כותבים הספדים, מכתבים ובעיקר לא מבינים איך עליהם להמשיך בחיים.
מתוך עמוד הפייסבוק "לזכרו של בר רהב ז"ל"
ארבעה שבועות לאחר סיום מבצע צוק איתן התחלתי כיתה י"ב. השנה האחרונה בבית הספר שאמורה להיות גם השנה הכי משמעותית. היה מאוד קשה להתחיל עוד שנה של בית ספר אחרי מבצע שגבה את חייהם של כל כך הרבה אנשים.
כשלושה חודשים לאחר מבצע צוק איתן השכול דפק על הדלת שוב. היינו בשיעור, כשבמהלך השיעור שמענו צרחות נוראיות. אותן צרחות שעשר דקות מאוחר יותר בישרו כי שרון, אחיו הגדול של רועי מהשכבה שלי, לקה בליבו בצבא. ארבעה ימים לאחר מכן שרון נפטר בפתאומיות, רק בן תשע עשרה וחצי במותו.
השנה, במסגרת פרויקט גמר אצל המרצה ד"ר רות אבידר התבקשנו לבחור עמותה אליה אנחנו מעוניינים להצטרף ולעזור. ישר הבנתי שאני רוצה לסגור מעגל עם כל ההתמודדות הפרטית שלי עם עולם השכול וכך היה.
מתוך עמוד הפייסבוק "לזכרו של שרון חן ז"ל".
הצטרפתי לעמותה מדהימה בשם האחים שלנו- עמותה למען אחים ואחיות שכולים אותה הקים אליסף פרץ לפני כחמש שנים לזכר אחיו הגדולים אוריאל ואלירז פרץ ז"ל.
בתחילת הפעילות בעמותה עברנו כנס מתנדבים בו הסבירו לנו את מהות העמותה ואת מהות הפעילות עליה עובדת העמותה. לאחר הכנס התחלנו בפעילות אינטנסיבית של טלפונים לאחים שכולים רבים: שיחות בהן ניסינו להבין האם ירצו לקחת חלק בפעילות העמותה ולספר על אחיהם שנפלו, ניסינו להבין איך בכלל ניגשים לשיחות עם האחים. במקביל שיחות התחלנו לעבוד על הפקה של מפגשי זיכרון אותם יובילו בימים הקרובים אחים ואחיות שכולים, גם בזום וגם דרך מפגשי זיכרון פרונטליים.
במהלך הפעילות בעמותה אליסף חזר על משפט אחד שקשור ליום הזיכרון ולשכול- החיילים שנפלו ציוו לנו את החיים יותר בחייהם מאשר במותם.
תכלס, משפט די נכון וחשוב שניקח איתנו לאורך החיים.
אני מזמינה את כולם להצטרף בימים הקרובים למפגשי הזיכרון שהפקנו, במפגשים אלה תוכלו לשמוע על החללים מהאנשים שהיו הכי קרובים אליהם- האחים והאחיות שלהם.
לסיום- תמיד שאלו אותי מה את חושבת על המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות?
בלי לחשוב פעמיים תמיד הייתה לי תשובה ברורה- המעבר החד הוא קשה, הוא חד אבל הוא מתבקש כי אחרת לא היינו יכולים להבין בזכות מי אנחנו יכולים לנהל כאן שגרת חיים תקינה.
מאחלת לכולנו יום זיכרון משמעותי בו נבין את משמעות החיים וחג עצמאות שמח!
מתוך עמוד הפייסבוק "האחים שלנו"
תודות:
ד"ר רות אבידר
אליסף פרץ
נוי פרי יפרח
הכותבת הינה סטודנטית שנה ג' בחוג לתקשורת באקדמית עמק יזרעאל