מחשבות בצל הקורונה

ד"ר בינה ניר

בימי ההסגר המכבידים, בהם עברנו ללמידה מקוונת מהבית בצד הדאגה לבני המשפחה ולפרנסה כולנו לומדים גם מתוך ההתנסות המאתגרת. מה מלמד אותנו וירוס הקורונה? שהחיים שלנו שבריריים, שאנחנו לא חסינים מול וירוס קטנטנן שאינו נראה, פוחדים מאי-ודאות ואובדן שליטה, ושעל אף ריבוי הפלטפורמות החברתיות והחיבוקים הווירטואליים אנחנו בודדים ומבוהלים. מה מקור הבהלה? אם נתבונן בה לרגע באומץ יתכן והיא תתפוגג.

לכולנו ניתנת כעת ההזדמנות הגדולה לציווי הסוקראטי "דע את עצמך" – בתוך ההסגר נמצאת ההזדמנות לדיאלוג הקשה ביותר – הדיאלוג שלנו עם עצמנו. כשאין לנו לאן לברוח אנחנו נאלצים לבוא במגע עם מה שאיננו רוצים להכיר בתוכנו. אנו מתמודדים עם החרדות האנושיות הבסיסיות ביותר של כולנו. התיאולוג פול טיליך מציע הבחנה בין שלוש חרדות אנושיות הנגזרות עלינו מעצם היותנו בני אנוש, וההסגר, מעמת אותנו עם שלושתן: חרדת הגורל והמוות, חרדת הריקנות וחוסר המשמעות וחרדת המצפון והאשמה.

חרדת הגורל והמוות, לגרסתו של טיליך, מאפילה על כל החרדות ומאפייניה הם תחושת האקראיות בעולם, אימת הבלתי צפוי וחוסר יכולתנו למצוא בדברים פשר והיגיון. במשבר אליו נקלענו, "אימת הבלתי צפוי", מהדהדת כל יום ממסכי הטלוויזיה ואינה מוצאת מנוח. אנחנו צופים, קוראים, מתכתבים ומדברים על הווירוס במטרה למצוא את הגרף הנכון, ההימנעות הטובה ביותר מהדבקה והתחזית המדויקת למשך ימי הסגר, והתשובה הוודאית אינה מגיעה – ומכאן החרדה הגדולה. בנוסף לאימת הבלתי צפוי איננו מסוגלים למצוא בדברים פשר והיגיון. הסגר מציף גם את חרדת הריקנות וחוסר המשמעות – במרוץ היומיומי של כולנו אין לנו רגעים רבים בהם אנו עוצרים ושואלים את עצמנו שאלות על משמעות הקיום האישי שלנו – אנחנו הולכים בקצב אחיד ופועלים באופן מכאני ולא עוצרים, ובמילותיו של הסופר והפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי: "ארבע שעות במשרד או בבית החרושת, ארוחה, חשמלית, ארבע שעות עבודה, ארוחה, שינה ושני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת, בקצב אחיד... אבל יום אחד מתעורר ה-מדוע ולמה?". בהסגר, בבדידות אנו מתמודדים עם שאלות של "מדוע ולמה?" בנוגע לחיינו הפרטיים. כאן עולה גם חרדת המצפון והאשמה כי נגזר עלינו להתעמת עם האחריות שלנו לדמותנו ומעשינו.

אנחנו לומדים על עצמנו דברים רבים שנמנענו מהם קודם לכן. למידה אינדיבידואלית זו מתאפשרת כשאנו יוצאים מתוך החיים בעדר המשותף. הקושי הגדול, כאמור, הוא המפגש עם עצמנו, ובתיאורו של ניטשה המתאר את המסע המאתגר של אדם היוצא להתבודדות – "האויב המר ביותר מכל מה שעלול להזדמן על דרכך, הלא רק אתה לעצמך תהיה תמיד: אתה עצמך אורב לעצמך במערות וביערות, הבודד, אתה עושה את דרכך אל עצמך". אנו לומדים להתגבר על עצמנו ועל חולשותינו ואפילו לעשות את כל מה שחשבנו שאנחנו לא מסוגלים לעשות. האחד, לומד לבשל מכורח הנסיבות. השני, לומד שאפשר לחיות ללא קניות אינסופיות ולהסתפק במועט. השלישי, שניתן ללמוד לבד ומרחוק. הרביעי, שהוא מסוגל להיות לבד עם עצמו ואפילו ליהנות מכך. החמישי, שאפשר לחיות את הרגע ללא תכנון לימים הבאים. השישי, שזה הזמן לשמור על בריאות ולהזיז את הגוף, והשביעי, לומד מי הם האנשים החשובים לו באמת, שהוא מתגעגע אליהם ואוהב מתמיד, ומי מכביד ואולי כבר פחות מתאים לו לצעידה המשותפת בחיים. השמיני, לומד שאפשר גם ליהנות מדברים קטנים, והתשיעי, לומד לאהוב את השגרה ולהתגעגע אליה. העשירי, שכל כך אהב את קוו המחשבה המוצק שלו לומד להתגמש ולהבין שזה הזמן להקשיב למגוון דעות ורעיונות.

אז מה למדנו ביחד? שכולנו בני אדם ובני תמותה. שרב המשותף והדומה בין כל תושבי הפלנטה על השונה והמפריד. שאולי הגיע הזמן לשתף פעולה ולהגן על כדור הארץ, להשקיע במיזמים ומחקרים משותפים במקום להשקיע בנשק להשמדה המונית. שבעתות משבר כולנו משוועים למנהיגות בטוחה ומרגיעה שתוביל אותנו לחוף מבטחים ושאיננה ניזונה מהפרדה ושנאה, ושרק האהבה תנצח!

ואולי זה הזמן לפתח תרבות שאינה מטפחת את השאפתנות חסרת הגבולות ולהתחיל את המעבר מחיים של שאפתנות לעבר חיים של משמעות. השאפתנות בחברה המערבית – מקורה בנראטיב-על שקיים עולם אוטופי, מושלם, "גן עדן" נטול דאגות וסבל שעלינו לשאוף להגיע אליו. כל עוד ישנו סבל עלינו לפעול מיידית ולמגר אותו ואם איננו יכולים למנוע אותו חיינו אינם מושלמים ומצבנו בכי רע. לעומת זאת, בעולם של משמעות הסבל הינו חלק מהחיים, אין עולם אוטופי, לא קיים גן עדן, אין מושלמות, ישנה הבנה של האבסורד הקיומי, ישנה קבלה, השלמה ושמחה על עצם החיים. המשמעות הינה אישית ואינדיבידואלית והיא אינה תכתיב חברתי. ישנה משמעות פרטית וישנה גם משמעות קבוצתית שאנשים בוחרים להתאגד סביבה למען ייעוד משותף. היחידים אינם בתחרות אלא שותפים לדרך.

*הכותבת הינה ד"ר לתקשורת במכללת עמק יזרעאל, ד"ר בינה ניר.