לכידות תציל ממוות? מחקר ההתאבדות של דורקהיים בראי הקורונה

ד"ר ורד אלישר-מלכה

כמי שחוקרת ומלמדת תקשורת כמעט 25 שנה (מאז כיתה א', ברור), היה מפתה מאד לנתח את החיים בצילה של מגפת הקורונה באמצעות הכלים התיאורטיים והמחקריים שמספק לנו חקר התקשורת. אני מרגישה כמעט בוגדת בעצם הבחירה להפנות לרגע עורף לשפע התובנות המעניינות שניתן היה להפיק מניתוח השפעות התקשורת עלינו בימים אלה, על ידי גיוסן של 'הבניית המציאות', 'קביעת סדר היום', 'אסכולת השימושים והסיפוקים', 'אסכולת הפצת החידושים', הגישות הפונקציונליות והטכנולוגיות, ועוד שפע של מושגי יסוד בתחום (ואולי עוד אכתוב לכם על כך בהזדמנות אחרת).

בחרתי בכל זאת להתגבר על הפיתוי ועל נקיפות המצפון, ולהביא בפניכם הצעה לניתוח תופעות מעניינות המתרחשות לנגד עינינו בעת האחרונה, דווקא בכלים שמקורם בדיסציפלינה הסוציולוגית. אם תרצו – ניסיון להשלים חומרי לימוד שנפלטו מהקורס 'סוציולוגיה של תקשורת' במעבר המהיר להוראה מרחוק, אם תרצו – ניסיון להזכיר לכולנו שעם כל הכבוד לחקר התקשורת, הסוציולוגיה הייתה שם קודם.

אמיל דורקהיים, הסוציולוג הצרפתי שהיה לפרופסור הראשון בעולם בסוציולוגיה, הניח רבות מאבני היסוד של הדיסציפלינה, אולם נדמה שיותר מכל מחקריו פורצי הדרך, דורקהיים מזוהה עם מחקר ההתאבדות שערך בשלהי המאה ה-19. במה שנחשב בזמנו מעשה פרובוקטיבי למדי, בחר החוקר לבחון תופעה אישית כל-כך, לכאורה, בכלים סוציולוגיים, לנסות ולהסביר את מעשה ההתאבדות כתופעה חברתית. דורקהיים הגיע למסקנה שאת ההבדלים הבולטים בין שיעורי ההתאבדות בחברות שונות ניתן להסביר באמצעות שני משתנים: רמת הלכידות החברתית ורמת הפיקוח על הפרטים בחברה. כל אחד ממצבי הקיצון:

חברה מפוררת, נעדרת לכידות חברתית, אך גם חברה שבה הלכידות החברתית גבוהה מדי, עד כדי היבלעות האינדיווידואל בה; חברה שבה אין תוקף לחוקים ולנורמות מחייבות, אך גם חברה שבה מערכת החוקים והנורמות נוקשה עד כדי חנק, יוביל לעליה בשיעורי ההתאבדות. כך, למשל, ביקש דורקהיים להסביר את ההבדלים במספר מקרי ההתאבדות בין חברות קתוליות ויהודיות (שבהן רמת הלכידות והתמיכה החברתית גבוהה למדי), לחברות פרוטסטנטיות (שבהן רמת הלכידות החברית נמוכה, יחסית). בהתייחס למשתנה השני, רמת הפיקוח החברתי, ניתן לחשוב כדוגמא על מספרם הגבוה של מקרי ההתאבדות בקרב מי שחיים בחברות שבהן הפיקוח חברתי התרופף לחלוטין (חברות דמוקרטיות בשעות משבר חמור, או דווקא ידוענים, מתעשרים ומי שצברו עוצמה חברתית ופוליטית בן לילה, וחיים בתחושה שהם "מעל החוק"). דורקהיים מבחין בין ארבעה סוגי התאבדות, בהתאם לנסיבות החברתיות שמנה ("אגואיסטית", "אנומית", "פטליסטית" ו "אלטרואיסטית"), אבל כדי לא לאבד אתכם בשלב זה, אדלג על ההסבר המפורט (ואזמין אתכם להשלים את הידע החסר בזמנכם הפנוי), ואעבור היישר לחיבור שאני מבקשת להציע לימינו אנו, לחיים בצל הקורונה.

לצורך הדיון, אמיר את מעשה ההתאבדות בגרסה מרוככת יותר של התופעה, ואתייחס אליה כאל "התנהגות שעומדת בסתירה להנחיות מצילות החיים במסגרת המאבק בהתפשטות הקורונה" – כמו התקהלות, מגע חברתי (דוגמת לחיצות יד וחיבוקים), קירבה לאנשים בקבוצות סיכון, וכיוצ"ב. ניתן להסביר את כל ארבעת סוגי ההתאבדויות שדורקהיים מונה על ידי ניתוח התנהלותם של יחידים וקהילות בזמן משבר הקורונה, אולם לשם הקיצור אני בוחרת להתמקד בשניים מהם:

1.התאבדות אלטרואיסטית

(כזו המתרחשת בחברות בעלות לכידות חברתית גבוהה באופן קיצוני, שלעיתים מעודדות פרטים בתוכן להקריב את חייהם לטובת הכלל).

ברחבי העולם הולכות ומצטברות עדויות למוקדי התפרצות קורונה בקרב קהילות דתיות בדלניות. למרבה הצער, אחת הדוגמאות הבולטות בהקשר זה, היא החברה החרדית, וליתר דיוק, פלגים קיצוניים במיוחד בתוכה, בישראל, כמו גם בניו-יורק רבתי. בקרב אותן קהילות בדלניות, דוחקים מנהיגי הקהילה במאמיניהם להתעלם מההנחיות הרשמיות מטעם המדינה, ולדבוק בכללי ההתנהגות הפנים קהילתיים, גם אם אלה מסכנים חיים, הכל בשם האמונה, הכל בשם המחויבות הטוטאלית לחוקי החברה. בולטים במיוחד בין אותם כללים הם, כמובן, המשך ההתקהלות לצורכי תפילה וקיום מצוות, וכן קיום טקסים דתיים מרובי משתתפים.

מנהיגי הקהילה דוחקים במאמיניהם להתעלם מההנחיות הרשמיות מטעם המדינה

2.התאבדות אנומית

(כזו המתרחשת בחברות הנעדרות פיקוח חברתי ו/או במצבים בהם הפיקוח החברתי מתרופף לחלוטין).

חשבתם פעם מה עשוי להיות ההסבר לעובדה שידוענים, מנהיגים פוליטיים ומנהיגים דתיים רבים "מככבים" ברשימות הנדבקים בקורונה? העובדה שכוכבי מוזיקה וספורט, אנשים כמו הנסיך צ'ארלס וראש ממשלת בריטניה בוריס גו'נסון מצויים בימי שגרה במוקד חברתי, חשופים לאינספור אנשים ממגוון מקומות, תורמת בוודאי לבולטותם הניכרת של ידוענים מתחומים שונים בקרב החולים. הסבר אחר יכול להיות קשור בעובדה שרבים מבין הידוענים והמנהיגים הללו מתנהלים כאילו חוקים ונורמות מחייבות אינם נוגעים בהם, כי אם רק "בפשוטי העם", בציבור הרחב, בהמונים. לצד ידוענים שבחרו לגלות אחריות ולנצל את נוכחותם הניכרת במרחב הציבורי לצורך מתן דוגמא אישית, בולטים לרעה אחרים, אלה המשדרים קבל עם ועדה שהם מעל לחוק, מעל לנורמות, מעל לסכנת ההידבקות. זוכרים את התמונות של נשיא ארה"ב טראמפ ושל נשיא ברזיל, בולסונרו, לוחצים ידיים בפומבי באופן כמעט מתגרה, גם אחרי שהובהר מעל לכל ספק, שמגע חברתי מסוג זה תורם להתפשטות המגיפה? ומה באשר לדוגמאות המקומיות הטריות, יחסית, שלנו – שני קשישים רמי מעלה, האחד ראש ממשלה והשני נשיא המדינה, הבוחרים להתעלם במופגן מכללי הריחוק החברתי (הרלוונטיים במיוחד לבני הגיל השלישי), כאילו היה מעמדם המיוחד משום מגן מפני הקורונה? לאלה מצטרף שחקן פוליטי שלישי, גם הוא אדם מבוגר לכל הדעות, שלא רק ערך את ליל הסדר בחיק משפחתו, אלא התבטא בעניין בפומבי וטען שמדובר בתקנה בלתי הגיונית בעליל. למען הסר ספק אציין שלכל שלושת אלה – נתניהו, ריבלין וליברמן – אאחל בריאות שלמה ואריכות ימים. כולי תקווה שהתנהלותם בניגוד להוראות צו השעה המחייבות לא תעלה להם בבריאות. יחד עם זאת, אין ספק שהתנהלות מעין זו בהחלט מגדילה את הסיכונים לחלות בקורונה, והסבר אפשרי לה עשוי להיות טמון בתפיסת העצמי כמורם מעם, מורם מכל חוק. ככזו היא עונה על הגדרת ההתאבדות האנומית של דורקהיים.

לסיכום, מדעי החברה מספקים לנו מסגרות חשיבה וכלים תיאורטיים שיש ביכולתם לסייע בידינו להבין טוב יותר, או לכל הפחות, לראות באור אחר, תופעות חברתיות ואישיות משמעותיות, בימי שגרה ובימי משבר גם יחד. אפשר, כמובן, להתווכח על כל אחד ואחד מהטיעונים שהעליתי, להציב טיעוני נגד למולם או פשוט לפסול אותם על הסף. ואפשר גם לאמץ את צורת החשיבה הזו ולנסות להעביר את הזמן בתנאי הסגר שנכפו עלינו (בין סדרת נטפליקס אחת לרעותה) בבחינת תקפותן של גישות תיאורטיות מוכרות לכם במציאות החיים בצל הקורונה.

*הכותבת הינה ד"ר לתקשורת ומרצה במכללת עמק יזרעאל.