חג השבועות זה אחד החגים שאני הכי אוהבת בעולם. כלומר, איך אפשר לא לאהוב חג שהאטרקציה המרכזית בו היא ארוחה שלמה שכולה מוצרי חלב? רגישים ללקטוז – השאלה לא מופנית אליכם.
אחד הזיכרונות המעניינים שעולים לי ישר לראש בהקשר של שבועות קרה בשנה אחת כשעשינו את החג אצל סבתא שלי. זה היה לפני הרבה שנים כשהייתי קטנה. בבוקר החג אמא שלי וסבתא העירו אותי ואת שני אחי הגדולים בבהילות. בקושי הצלחנו לפקוח עין כשהן צעקו עלינו לקום מהר ולרדת לחצר הבניין. אנחנו לא הבנו דבר, חשבנו שקרה מקרה חירום ובעודנו בפיג'מות רצנו במדרגות למטה. כשאנחנו מבולבלים ועייפים, ולא ממש מפעילים שיקול דעת, הקשבנו בצייתנות לאמ כשאמרה לנו לעמוד בדיוק מתחת לחלון המטבח של סבתא. לא עברה שניה, וגל של מים שטף אותנו והרטיב אותנו ואת הפיג'מות הצבעוניות שלנו, כשמעלינו אימי וסבתי צוחקות בקול גדול. המומים ורטובים הסתכלנו למעלה והבנו שנפלנו למלחמת מים חד צדדית. בהסתכלות אחורה, ובהבנה שמנהג מלחמת המים בשבועות הוא לגמרי מנהג ארץ-ישראלי, כשאני חושבת על סבתא שלי, עולה ממרוקו שעברה לא מעט תלאות, נהנית ומתבדחת עם אימי על חשבון נכדיה, איכשהו הפך את הזיכרון הזה למתוק במיוחד (ואת סבתא שלי למגניבה במיוחד ) - למרות העובדה שאני הייתי הקורבן בסיפור.
כל שנה אני מתרגשת לקראת שבועות מחדש כאילו היה יום ההולדת שלי. בשנים האחרונות נהיה לנו במשפחה מנהג כזה לפני החג לכנס קבינט הכולל אותי, את אימי ואחותי הגדולה, לפרוס לפנינו את כל חוברות תנובה לשבועות שאמא שלי אוספת באדיקות כבר כמה שנים, ולנהל דיון נוקב לגבי איזה מתכונים נעשה השנה. ההכנה, התכנון, החגיגיות והכי חשוב- הרגע הגדול שבו נהנים מתוצרי העמל שלנו, יוצרים ציפייה והתרגשות אמיתית לחג.
ביהדות, הדרך להתכונן לחג שבועות – חג מתן תורה – היא ספירה של השבועות ממחרת הפסח עד לחג עצמו ומכאן שמו- שבועות. ההבנה הזאת שבתוך כל השגרה והבלגן לפעמים צריך לדעת איך ליצור ציפייה והתרגשות לקראת מאורע גדול זה עניין שלגמרי חשוב לדעת ליישם בחיינו. גם הרעיון לספור בספירה עולה ולא יורדת מדגישה את הרעיון שגם הדרך, המסע עצמו חשוב לא פחות מהמטרה. אנחנו לא מנסים להוריד עוד יום ועוד יום מהרשימה אלא מוסיפים, מצרפים ביניהם כאילו היו חלקי פאזל שבונים תמונה גדולה ורחבה יותר.
להבדיל, לאחרונה יצא לי לחוות את הרעיון המיוחד הזה הלכה למעשה, בהקשר לעניין הרבה יותר יום-יומי ורחוק מקבלת תורה. בפרוץ הקורונה לחיינו, ולאחר שראינו שלספסל הלימודים לא נחזור בקרוב, החלטנו אני ובעלי לתפוס את ההזדמנות בידיים ולסחוט מהלימון חתיכת לימונדה. החלטנו לנצל את הזמן שהתפנה לנו ולפצוח בתכנית אימונים אינטנסיבית בצירוף דיאטה כדי להקדים תרופה למכת הקורונה, שמתברר שאחת מתופעות הלוואי שלה זה השמנת יתר. החלטנו שנעקוב אחר תכנית אימונים יום-יומית שמבטיחה להשיג תוצאות גלויות לעין תוך שלושה שבועות, ולהשתמש באפליקציה לספירת קלוריות שקובעת את כמות הקלוריות המותרות ביום בהתאם לדברים כמו הגובה והמשקל הנוכחי שלך, רמת הפעילות היומית שלך והכי חשוב – בהתאם למטרה שקבעת, המשקל הסופי שאליו אתה רוצה להגיע.
היינו רציניים, התאמנו כל יום בלי לפספס, הכנו ארוחות בריאות ודלות קלוריות והפלא ופלא אכן ראינו תוצאות מרשימות לאחר שלושה שבועות. הצירוף של ההצלחה המוכחת, ההנאה מהפרויקט המשותף והעובדה שאמנם התקדמנו אך לא הגענו עדיין למשקל היעד שלנו גרמו לנו להחליט לדחוף עוד.
שלושה שבועות נוספים חלפו ואחריהם עוד שלושה ובלי ששמנו לב הגענו כבר לכמעט שלושה חודשים של אימון ואכילה בריאה יום יום. בעלי היקר כבר הגיע למשקל היעד שלו ואף הספיק לעדכן יעד חדש ולי לא נשאר עוד הרבה. אך כשאנחנו מסתכלים אחורה על התקופה המעניינת הזאת אנחנו בעיקר מרגישים גאווה על הנחישות שגילינו שקיימת בנו, שמחה על זמן האיכות הנהדר שזכינו לו בזמן תקופה מבלבלת וקשה ובעיקר הנאה מגוף בריא ונפש שלווה.
עם כל ההנאה מיתרונות ההגעה למטרה שקבענו, לאט לאט התבהר שהמסע שעברנו היה גדול ומשמעותי הרבה יותר מהיעד הסופי. למעשה, המסע הגדיל והעצים את הערך של המטרה שלנו. אם אנחנו נבחר לחיות כל הזמן בגישה כזאת, כל יום ירגיש לנו כמו חג. כל מטרה וכל יעד ירגישו הרבה יותר משמעותיים אחרי מסע של ציפיות, התרגשות והנאה מהדרך, ושום דבר, באמת שום דבר לא יוכל לפגוע בהרגשה הזאת. שום דבר לא יוכל להרוס את ה"חג" שלך. כנראה שאפילו לא דלי של מים קרים עשר דקות אחרי שהתעוררת.
*הכותבת הינה סטודנטית לתקשורת בשנה ב' במכללת עמק יזרעאל.