לחשב מסלול מחדש

מלי לוי

חוזרים לשיגרה? לפחות ככה זה נראה.

אחרי שלושה חודשים בערך של פחד, הכחשה, תחושת אימה מ-״הלא נודע״, שאלות קיומיות של ״האם זה סוף העולם?״ , מה זאת הסיטואציה הזו והאם אנחנו חולמים אותה?

התחלנו להשלים עם המצב, אולי אפילו להנות קצת. מה שנקרא, ״לעשות מהלימונים לימונדה״.

אנשים ממש ״גילו״ את עצמם - אפיה, ציור, ספורט, התנדבות ו.. שוב אפיה, כמה מפתיע.

פתאום יכלנו להתחבר קצת יותר לעצמנו, למשפחה. יש משהו נורא מנחם בזה שכולם באותו המצב, אין עוד מעמדות, מגבלות, חסרונות. כולנו באותו המצב לטוב ולרע.

אז מה עושים ואיך לא נשברים? מפעם לפעם רואים מבזקים, יש ״הנחיות״ חדשות של משרד הבריאות וזה לא נראה שזה עומד להיגמר בקרוב. מכינים אותנו נפשית, מחזקים, ״נעבור את זה יחד״ אומרים. יש תחושה שזה כאן, הקורונה האיומה והלא רצויה, שאף אחד לא מכיר אותה ולא שמע עליה, צריך להתנהג לפיה כי אף אחד לא יודע מה גורם לה ללכת, אפילו לא הטובים ביותר.

היינו צריכים להבין שזו לא חופשה, שזה לא זמן לכייף בחוץ ולהנות עם חברים. צריך באמת לשנס מותניים, להיות חזקים ולהתבודד עם ההכי קרובים כדי שנוכל לחזור לחיים הפשוטים. זה לא קל זה ברור. גם המשפחה הקרובה והאהובה יכולה לפעמים להיות כמו חול שחונק מדורה. והגעגועים מה איתם? איך מתמודדים עם געגוע ודאגה לסבא וסבתא, לדודים רחוקים, לחברים?

נכון שזה קשה, אבל יש את עניין הלימונים והלימונדה שהזכרתי פה למעלה, מה עם הדברים העמוקים, הדברים האלה, נו, משני החיים??

ההתנדבות, הנתינה, ההבנה כלפי האחר. הדאגה שלנו לקשישים, החיבור לשכנים שאולי לא ידענו את שמם קודם לכן, החיבוק הווירטואלי – בקיצור ההסתכלות על הטוב ולא על הרע, קבלת הפרופורציות, לאהוב את מה שיש ולהעריך, להתגעגע לדברים הכי קטנים, לראות את היופי ולהתרגש מהאחר, זו מתנה שלעיתים אנחנו לא רואים.

ובינינו היו גם כאלה שאמרו שאפילו אולי בסוף התקופה ישנו כיוון, יחליפו מקצוע, ממש לעשות ״ריסטארט״ לחיים. הרי אם היקום עצר מלכת אז למה בעצם שלא ניראה את זה כסימן ופשוט נעז, נעז לעשות כל מה שחלמנו ואף פעם לא העזנו לעשות כי זה היה נראה לנו בלתי אפשרי, בלי לחשוב על השלכות עתידיות, בלי להתחרות עם מי שעומד לצידנו, או בלי לחשוב מה יגידו, או מה אם נתחרט. פשוט נהיה שם, ברגע הזה, באומץ, ונעשה מה שתמיד רצינו!

לעשות "ריסטארט" לחיים

אולי זה נכון מה שאומרים ובאמת היקום עצר בכדי להגיד לנו גם לעצור, לנשום לרווחה. להביט קצת פנימה, לזכור שוואלה, החיים הם באמת מתנה, ובטוח שאנחנו לא רוצים להסתכל אחורה ולהגיד: "איך פספסנו את השנים הכי יפות?״.

אנחנו רגילים לחיות לפי תבניות, לא כולנו, אבל הרוב. שאחרי הטיול הגדול, או אחרי סיום התואר תבוא החתונה, הילדים וחייבים לעשות כל מה שלא הספקנו עד גיל 30, או לפחות זה מה שהרבה מאיתנו חושבים.

למה לא לעצור, לחשוב רגע מה באמת מסב לנו אושר? סתם בלי סיבה, ולא רק מפני שאיזה וירוס מאיים על עתיד האנושות ולא מתוך איזושהי תחרות, לא מתוך פחד, אלה מתוך מקום אמיתי של הכלה עצמית.

למה לא לעצור? לחשוב רגע מה באמת מסב לנו אושר

ומה יהיה כשכל זה יגמר? האם באמת נזכור את הרגעים בהם פחדנו, התגעגענו, אהבנו, חלמנו, נחנו, נזכור את הפאוזה הזו? נמשיך לעשות ספורט? נמשיך לאפות? לצייר? להקשיב לעצמנו? לראות את האחר ולהיות שמחים בחלקנו? או שכל זה יעבור כלא היה?

כן, זה קשה, ברור. אבל כבר ראינו שכל זה אפשרי.

אז בינתיים חיכינו. הרי במילא המצב לא ישתנה בזמן הקרוב. אמרו לנו שאין לדעת וגם יש סגר, מי יודע כמה זמן זה ייקח. כל זה היה רק לפני שבוע, כשכבר הסתגלנו למצב והפנמנו שאנחנו יחד ורק בעזרת שיתוף פעולה נעבור את זה ואפילו סבא וסבתא למדו להשתמש בזום!

ופתאום ברגע אחד משחררים את "הסגר", מקלים בהנחיות. כל המחשבות, הפחדים, הגעגועים, הכל מתחלף בהתרגשות וציפייה, בטח עכשיו הכל יחזור להיות מה שהיה.

איך מתמודדים עם חזרה לשגרה שכבר כמעט ושכחנו אותה? הכל שונה ולא ממש מה שהכרנו. שוב צריך להסתגל למצב חדש, אבל היי, אנחנו כבר באמצע הדרך ויש כאלה שאומרים שאולי זה בכלל ניחוחות של הסוף..

אז בתקווה גדולה שזה עומד להסתיים ושנוכל לחזור לשגרה שלנו, תעשו טובה ואל תשכחו על מה דיברנו. אם תחשבו על זה תראו שזה לא כל כך מפחיד - להגשים חלומות, לתת זמן לתחביבים, להעריך כל רגע ורגע עם האנשים שאנחנו אוהבים ואפילו, תתנדבו ותעשו מעשים טובים - מעשים טובים זה החיים, לא?

תתחילו בקטן, תציבו מטרות קטנות, יומיומיות, ותגלו הרבה דברים שבהם פחדתם להודות!

שתהיה לכולנו חזרה מהנה לשגרה, תעטו מסיכה וכפפות ותמשיכו לחלום חלומות.

*הכותבת הינה סטודנטית לתקשורת בשנה ב' במכללת עמק יזרעאל.