להרוג את התרנגול

מתחת לחלון ביתי חי לו תרנגול

יפהפה, מרשים, גאה וגדול.

רק חסרון אחד בו גורם לי לרתיחה:

כאשר הגוף שלי דורש מנוחה,

מופיעה כתמיד מפיו הצווחה-

קרעעע! קרעעע!

מילא הייתה זו קריאת תרנגול רגילה,

אך זו נשמעת מעוותת וחולה.

זכוכית משוריינת, באזנים אטמים,

כל זאת לא מונעים את רעשי האימים.

אך בדיוק כשנדמה לי כי אפסה כל תקווה,

מזדחלת למוחי לפתע איזו מן מחשבה:

אילו חיים עגומים לתרנגולים!

ומי אשם בעגמומיות זו? אנחנו, בני האדם. אנחנו שולטים ברוב מוחץ של התרנגולים, מרגע בקיעתם מן הביצה ועד לרגע גזר דינם במשחטה. אנו מוליכים אותם שולל, ומכניסים אותם לתהליך מדוקדק שסופו ידוע לנו מראש. תחילה, מגדלים אותם בלולים המוניים, שם עוקרים בבוא הזמן את מקוריהם כדי שלא יפצעו אחד את השני ומפטמים אותם במזון מיוחד כדי שיגדלו לעופות בשרניים במיוחד. לאחר מכן, משהגיעו לגודל הרצוי, הם מובלים במשאיות צפופות בכבישים לעבר המשחטה, שם הורגים אותם ותולשים את נוצותיהם. לבסוף, גוויותיהם מובלות למכולות ולסופרים בצורות שונות כעופות שלמים, כבשר טחון ועוד- הכל על פי דרישותיהם של הלקוחות. הנה רק היום בצהריים אכלתי בעצמי שניצל אחד או שניים. אז עכשיו נשאלת השאלה- עם כל המציאות הנוראה הזו שהתרנגולים עוברים בגלל בני האדם, איך אני מעז להתלונן על איזה תרנגול מסכן מתחת לחלון שלי? להיפך, רעש באזנים זהו מחיר זעום לעומת הסבל שבני האדם גורמים לתרנגולים. מה קרה? קצת רעש באזנים! מגיע לי לסבול קצת בשם כל התרנגולים שאנחנו רוצחים! מה יש?

קרדיט: pexels

ובעודי משוכנע מאותו הנימוק,

אני מניח את הראש על הכר בסיפוק,

ובנפש מחויכת חולם חלום נפלא,

עד שמעירה אותי שוב אותה-

קרעע! קרעע!

אני קם לאיטי, מסתכל מסביבי,

לוקח סכין, יוצא מביתי,

אני הולך להרוג את התרנגול!

אני אומר לעצמי

אני הולך להרוג את התרנגול!

באפן רשמי

אני אתפוס לו את הראש ואחתוך את הגרון,

אני אשחט אותו גם אם זה יומי האחרון,

התרנגול הארור שלא נותן לי לישון,

אני אהרוג את התרנגול!

אני אהרוג את התרנגול!

אני אהרוג את התרנגול!

הכותב הינו סטודנט בשנה ב' בחוג לתקשורת באקדמית עמק יזרעאל