יואב דננברג
"זה הבית שלי, מקום בו גדלתי. הגעתי קטן ומיד התאהבתי. פוגש חברים, מכיר כל פינה, רואה איך כל יום התמונה משתנה". אין אחד שבטווח הגילאים 25-35 שלא מכיר את השיר הזה, שלא גדל איתו. כל אחד יכול לשייך את השיר הזה למקום אחר. אצלי אני משייך אותו ישירות לסניף מכבים של תנועת הנוער "המכבי הצעיר", המקום שהיה לי לבית בכל תקופת הנעורים.
הגעתי לתנועה בכיתה ג', ילד קטן שרק חודש וחצי לפני חגג יום הולדת שמונה. לא עברו חודשיים מתחילת שנה וכבר יש טיול שכולל שינה. אני הייתי ילד של בית, של המיטה שלי, שחייב את אבא ואמא לידו. בכל זאת, יצאתי לטיול. בלילה, אחותי שהייתה מדריכה בסניף הביאה לי "כדור שינה" בשביל שארדם, רק שנים לאחר מכן גיליתי שאותו כדור היה בכלל סוכרזית. המשכתי להגיע לתנועה במשך מספר שנים, עד שבסוף כיתה ח' יצאתי לקורס מדריכים. שבועיים ביער, בחום של הקיץ בלי מזגנים, בשטח, ישנים באוהל על מיטת שדה, מתקלחים במים קרים, האוכל גם כן לא היה מדהים, אבל בכל זאת, זאת הייתה לי חוויה שלא אשכח עד יומי האחרון. תהליך ההתבגרות שעברתי שם הוא מטורף, מילד שבקושי מסוגל לישון מחוץ לבית הפכתי לילד שבקושי נמצא בבית, ואת כל התהליך הזה עברתי כולה בשבועיים.
לאחר מכן הייתי ארבע שנים בוגר בתנועה, קיבלתי שם ערכים, רכשתי חוויות, וזכיתי בחברים שהם כמו אחים בשבילי עד עכשיו, חברים שבחודש האחרון הבנתי כמה הם הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש, כאלו שלצידי גם בזמנים הכי קשים שיש.
כשסיימתי י"ב היה לי ברור שאני ממשיך לשנת שירות בתנועה, וכך גם עשיתי. לאחר מכן, הגיעו שלוש שנים של פרידה, למרות שגם בצבא מצאתי את עצמי עם מדי החאקי. שבועיים לאחר השחרור שלי מהצבא ומצאתי את עצמי שוב פעם בתנועה, הפעם כרכז סניף כפר שמואל. ראיתי שם את הבוגרים שלי, המדריכים, את הרצון שלהם להשפיע, את ההנאה שלהם. לאחר שנתיים בתפקיד עזבתי את התנועה, אך לא לגמרי. אני עדיין חובש בתנועה ויוצא איתה לטיולים, לסמינרים ולמחנות הקיץ.
חלק נרחב מהפעילויות של המכבי צעיר מתרחשות באנדרטת הנח"ל. כמעט לכל בוגר של התנועה יש דעה על המקום. כששואלים את דעתי אז התשובה היא ברורה, אני מת על המקום הזה! אז נכון, אין שם תנאים, חם שם, הכל חול, והלחות פשוט נוראית. אך יש משהו במקום הזה שתמיד כשאני מגיע לשם ריח העשייה עולה בי, ריח של משהו גדול הולך להיות פה. אתה פתאום רואה איך חבורה של נערים הופכת מקום של חול ועצים למחנה. אתה רואה איך אותם נערים מובילים את הצוותים שלהם והופכים למנהיגים.
אותם מנהיגים שבעוד מספר שנים יהיו מ"פים, מג"דים, ובעוד שלל תפקידי פיקוד בצבא. אותם מנהיגים שבעוד כמה שנים יהיו בתפקידי מפתח במשק הישראלי. אותם מנהיגים שיהיו הפוליטיקאים של המחר. אך דווקא לאותם נערים המדינה החליטה לסגור את הברז ולקצץ בתקציבי תנועות הנוער, ולמעשה לפגוע באותן תנועות פגיעה אנושה. כסף לממשלה הגדולה בתולדות מדינת ישראל יש, כסף לתנועות הנוער אין. כסף למעון ראש הממשלה החליפי יש, כסף לתנועות הנוער אין.
בשנים האחרונות אפשר לשמוע כמעט בכל מקום שהנוער של היום הפך להיות עצלן, כל היום מול המסכים, לא יוצא מהבית. אז דווקא הנוער שכן עושה את הדברים שאנו רוצים לראות הממשלה מחליטה לפגוע. רק המחשבה על כך שתנועות הנוער עלולות להיסגר מעוררת עצב גדול וכעס רב. כמוני אני בטוח שיש עוד אנשים רבים שמרגישים כך. אז לפני שיהיה מאוחר מידי, כדאי מאוד שמישהו בממשלה יתעורר ויבין שבלי תנועות הנוער המצב שלנו יהיה קשה מאוד.
*הכותב הינו סטודנט לתקשורת בשנה ב' במכללת עמק יזרעאל.