זה קרה שבוע שעבר. בת 25, שמחה מאושרת, רוצה לטרוף את העולם. קיץ, ים, שמש, שיזוף. בגד ים חדש ויפה שרק רוצה שיראו אותו נותן את הביצועים שלו בזמן השיזוף. אבל לא. מישהו תכננן לי תוכניות אחרות.
נגמרה הקורונה, זה הזמן שלי לצאת ולפרוח, לשמוח ולעשות את מה שעל נפשי, אבל זה פשוט לא קרה.
לפני שבוע הוא הכה בי כרעם ביום בהיר. תקופה הסגר עברה יפה. עשיתי ספורט, טיפחתי את עצמי, ניסיתי להיראות הכי טוב בשבילו. אבל לו זה לא הספיק.
התרגשתי לפגוש אותו, באמת. התרגשתי להריח את הריח שלו, לנשום אותו, להתארגן לכבודו... אבל כנראה הוא לא אוהב אותי. הוא פשוט היה אדיש. הגיע פתאום, לא אמר שלום (אחרי כמה חודשים שלא התראינו!), פשוט בא בפתאומיות ללא התחשבות.
היום הראשון עבר מהר, אבל הוא היה היום הכי קשה. משהו בי פחד לנסות להתקרב עוד ועוד. לבסוף, התקרבתי ממש ללא הכרה, וכמובן הוא לא באמת העריך את זה. הוא החזיר לי בגדול, ועל מה? על זה שרק רציתי ממנו עוד ועוד.
יום אחרי זה טיפה פחדתי להתקרב, במיוחד אחרי מה שהתרחש אתמול. התקרבתי, בטעות התקרבתי גם יותר מדי. אבל זאת אני, לא שולטת וגם טיפה אימפולסיבית.
הגיע הערב ואני בתהייה מה יהיה היום? אני יודעת שכלום לא ישתנה מאתמול בערב והיום בצהריים, אבל הייתי אופטימית. שוב פעם נפלתי במלכודת האהבה הזו. היה לו נוח להתעלם ממני וממי שאני רוצה להיות ולעשות. איתו כמובן.
קמתי בבוקר ואמרתי די, את חייבת לחיות כמו שאת רוצה, בלי להתחשב באף אחד.
עליתי על הבגד ים, וקיבלתי סטירה. הייתי בהלם. לא חשבתי שזה יקרה דווקא לי. מהדבר שהכי ציפיתי לו.
אז חג שבועות היקר, אחרי כמה חודשים שחיכיתי לחג, השתוקקתי לריחות ולטעמים שלך,
ככה מגיע לי שתעשה לי? תודה לך על ריחות וטעמים נפלאים, אבל לא תודה על עוד כמה קילוגרמים מיותרים. לא אתן לעצמי להישבר.
שלך,
אישה פגועה.