ישראלי בחו"ל

בר יעקובי

חשוב לי רגע לדבר על מצב חירום ופגיעה בזכויות אדם. כידוע כבר לרובכם בשלב זה, חקיקה שנעשית בזמן מצב חירום, לעיתים קרובות אינה עוברת את התהליך הדמוקרטי הראוי ויותר מכך, היא עשויה להיות אנטי-דמוקרטית בבסיסה. עם זאת, ההבנה הרווחת היא שמצב החירום עצמו הוא עיקרון שנמצא בתוך הדמוקרטיה, חלק ממנה וכזה שאמור להגן עליה במצבי קיצון תוך שקילת נחיצות, הכרחיות ומידתיות הפגיעה בזכויות אדם.

אף על פי כן, ישנם מספר דברים שהופכים חקיקת מצב חירום לבעלת פוטנציאל סיכון עצום. אציין שניים מהם. הראשון הוא מציאות מצב החירום עצמו ומאפייניו. בעתות מצב חירום, תהיה זו מגיפה, מלחמה או פלישת חוצנים, מאפייני מצב החירום עצמו מסיטים את לבבות האזרחים, מקמטים אותם בעווית פחד. הרתיעה מן הלא נודע מכווצת אותם בכסאם ומאלצת אותם להמתין כנועי מבט עד יעבור זעם. כך, הם אינם יכולים לראות ולהבין את המתרחש בשטח ועל כן גם לבחון את פעולות הממשלה בעין ביקורתית.

השני הוא המהירות המסחררת בה חקיקת מצב החירום מתקבלת, משתנה, מתווספת לגזרות קודמות ועוברת תהליך מזורז של נורמליזציה. במקרים כאלה, ניתן להעביר חקיקה פוגענית בצורה בלתי רגילה ולו אך בגלל עודף המידע וההתרחשויות בחייהם של אזרחי המדינה. כך, כשלבסוף יתפנו לבחון את אשר ארע, הרי שימצאו עצמם בחברה בה התרחשויות אלו כבר קיבלו את הגושפנקא החזקה ביותר, זו של המציאות, של המרקם החברתי החדש. אם כך, מילא, החיים נמשכים. עד הגזרה הבאה.

על הסכנות הרוחשות בסיטואציות כאלה של "מצב חירום" אפשר להתריע, להזהיר, לזעוק ולהתנגד. פעולות אלו הן חשובות וראויות בכל זמן. עם זאת חשוב לבחון כל עניין לגופו ולהבין שלעיתים חקיקת מצב חירום, פוגענית ככל שתהיה, היא עשויה להיות הכרחית על מנת להציל חיי אדם. פעמים אחרות, לצערנו, היא כלי שרת בידי גורמים פוליטיים או לכל הפחות נובעת מטיפשות גרידא (אני לא בטוח מה עדיף).

לאחרונה יצא לי להיווכח לכעס הציבורי עקב ה"סלקציה" בין מחוסנים לכאלה שאינם ואיזו פגיעה אנושה התנהלות כזו מהווה לגבי זכויות אדם בסיסיות ביותר. הרשו לי לא להסכים. כך או כך, אני חושב שהדיון הציבורי הזה (בנוגע לחיסון) מפספס את הפגיעה הגדולה ביותר בזכויות אדם שהתרחשה כאן מאז תחילת המגפה ועברה מתחת לאף של כולנו. כמעט.

העיתונאי אורי משגב, הציג עיתונאות לוחמת ובלתי מתפשרת במעקב אחרי הסגר ההרמטי של נתב"ג בו הוא הציג שהשבים לארץ הם "בין שני שליש לשמונים אחוז חרדים". משגב עשה עבודה עיתונאית ראויה לשבח וחשף את אזלת ידה של הממשלה והבלוף של סגירת נתב"ג. עם זאת, משגב פספס את הנקודה הקריטית ביותר כאן בעיניי. הבעיה המרכזית אינה החרדים שמצליחים להערים על המערכת ובתחמנות מקייוואלית להיכנס לארץ הקודש לפני חג הפורים, בעוד מקביליהם החילונים ממתינים להתייחסות כלשהי מועדת החריגים שלפחות לגביהם- סגורה לרגל החגים. שכן אותם חרדים, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, הם אזרחי ישראל לכל דבר, בעלי תעודת זהות כחולה ועל כן זכותם להיכנס חזרה למדינתם בכל זמן ותהא סיבתם אשר תהא.

"הדיון הציבורי הזה (בנוגע לחיסון) מפספס את הפגיעה הגדולה ביותר בזכויות אדם". קרדיט: שירותי בריאות כללית

ממשלת ישראל, בהתרשלותה הקיצונית בניהול המגיפה, החליטה לשלול מאזרחיה השוהים בחו"ל, את הזכות הבסיסית ביותר שלהם- לשוב לארצם. אני חושש שהחברה הישראלית לא מבינה את גודל האסון הזה. הרי שלילה זו היא שלילת המובן הבסיסי ביותר של האזרחות של אדם (וכן יותר מן הזכות לבחור). וכי מה יועיל לו לאדם דרכון כחול שאינו מעניק לו דבר? ומה מועיל לו לשלם מיסים או לשרת במילואים? שוו בנפשכם אדם אשר יושב לו בניכר, משלם ביטוח לאומי על בסיס חודשי אך אינו מורשה לשוב לישראל כבר מעל חודש (!)

רק לשם השוואה, אוסטרליה, שהפעילה מדיניות כניסה ויציאה קיצונית מתחילת המגיפה, עדיין לא מאפשרת לאזרחיה לצאת ללא אישור מיוחד אך בשום שלב לא מנעה מאזרחיה לשוב. לאחר תקופה, ממשלת אוסטרליה הכריזה שהחל מתאריך מסוים, השבים לאוסטרליה יאלצו לעשות בידוד במלוניות ממשלתיות על חשבונם. המחיר אכן היה גבוה (2600 דולר אוסטרלי) ולכן נתקבלה התראה של כשבועיים מראש. עם זאת, גם אז, ניתנה להם תמיד האפשרות לשוב הביתה (ויותר מהכול מדיניות קוהרנטית זו גם הוכיחה עצמה במלחמה במגיפה ולכן מקבלת תמיכה אזרחית)

אם הצעד הקיצוני של ממשלת ישראל, שללא ספק אין לו הצדקה ולכן גם אף מדינה אחרת בעולם לא נקטה בו (הרי ברור שיש פתרונות- בדיקות לפני ואחרי, מלוניות ואפילו איזה פינוי של איזה בסיס צבאי על מנת לאפשר קליטה) עדיין נתפס בעיניי אחדים מכם כהכרחי על מנת למנוע התפשטות של וריאנטים- אז אנא הסבירו לי מדוע מאות עולים חדשים מכל רחבי העולם, ללא דרכונים ישראלים, נוחתים בהמוניהם באישור השרה רגב, פוצחים בשירת "עם ישראל חי" ולא מבינים את מה שאנחנו היינו אמורים להבין כבר מזמן, עם ישראל מת.

כעת, אנחנו, כל אותם ישראלים שפזורים כפליטים ברחבי העולם, מביטים בנייר הכחול חסר הערך שפעם היה אישור הכניסה שלנו למדינתנו ומגחכים בעצב, הופקרנו.