השמאל חולה, ולא בקורונה.

משהו לא טוב עובר על השמאל בשנים האחרונות. ואולי זה מסביר את הסטייה החדה של הציבור ימינה בעשור האחרון. אבל למרות דעותיי הימניות המוצהרות קשה לי לצפות מהצד ולראות את רמת הייאוש והשיגעון שהשמאל הגיע אליה. בעיקר כי אני אוהבת שהקרב הוגן. חשוב לי שתהיה הרגשה שהיריבים שווים. אבל לצערו של השמאל, מעל עשור הוא לא זכה למנהיגים רציניים וסוחפים שעומדת מאחוריהם אידאולוגיה ברורה יותר מהרצון להחליף את ביבי (ראו ערך בוז'י הרצוג ובני גנץ), הוא צריך להתמודד עם התפוררות אמון הציבור במעוז השמאל האגדי- התקשורת הישראלית, והוא לא בדיוק מצליח לשכנע את הציבור שהוא פה לטובת העם והמדינה עם ארגונים כמו "בצלם" ו-"שוברים שתיקה", שנהנים להוציא את הכביסה המלוכלכת (לכאורה) בחוץ במקום לנסות לפתוח דיון אמיתי פה בארץ ולעשות שינוי ולא סתם פרובוקציות. גם האובססיה הקשה סביב ביבי לא עוזרת לחולה האנוש שלנו להחלים ובכללי יוצרת לו תדמית של הילד שצעק זאב. האובססיה הזאת הוציאה מהשמאל כיעור ושנאה שלא נראו כמותם. אין אדם או מגזר שהאובססיה לא מוכנה להקריב למען המטרה. המושג פרות קדושות לא קיים יותר אצל השמאל. כל האמצעים כשרים ואת הכל מותר להעלות על המזבח. (אולי בעצם לא כדאי להזכיר שחיטת פרות קדושות שחלילה לא יתחילו לזעוק כפייה דתית!). אך בשבועות האחרונים הייתה להם הזדמנות. הייתה להם הזדמנות אמיתית להיראות שקולים ואחראיים, מונעים על פי השכל ולא על פי הרגש - האשמה שבאופן אירוני מופנית בד"כ על ידם בהתנשאות כלפי מצביעי ימין.

שבועות שהעם מותש מסבבי בחירות והנה הציבור מוצא את עצמו בדרך לייאוש חדש ושמו קורונה. די! תש כוחנו מתלאות. איפה המנהיגים החזקים והאמיצים שבחרנו בהם להראות לנו את האור בקצה המנהרה בזמנים כאלה? ובכן, הם עסוקים במלחמות אגו. כאשר אנחנו ניסינו להבין כמה שניות אנחנו צריכים לסבן את הידיים או איפה אפשר למצוא את האלכוג'ל הכי זול המנהיגים שלנו (מימין ומשמאל) כאילו היו בעולם משלהם- עולם של פוליטיקה קטנה.

במסכת אבות נכתב " הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם".

אך לאחרונה לפיד, בוגי וליברמן גילו ששלושת הדברים האלה גם יכולים להוציא אותם מהפוליטיקה הישראלית ולשלוח אותם ל-4 שנים על ספסלי האופוזיציה.

ח"כ יאיר לפיד. צילום: אתר הכנסת

בהערה קטנה, חייבת להגיד שבתור בחורה דתייה זה סיפק אותי מאוד לראות את זה קורה לפוליטיקאים הקטנים האלה, אחרי חודשים של קמפיין דריסה והשחרה של ציבור שלם רק למען עוד כמה קולות. איך אומרים? אלוקים רואה הכל. ובגירסה הפחות דתית- קארמה איז אה ביצ' אה לפיד?

ובחזרה לעניינו - דיי לאובססיה.

די לתקשורת שרואה הכל רע ושחור אלא אם כן זה הולך בדרך שלה. די לשנאה (שרובה נובעת מבורות מוחלטת ולעיתים מגוחכת) כלפי מגזרים ואנשים כאילו אין שמות, סיפורים וחיים מאחוריהם. אני חושבת שהדוגמא הכי מזעזעת לאחרונה הייתה השמחה לאיד בעקבות הידיעה כי שר הבריאות ליצמן ואשתו חלו בקורונה. שניהם אנשים השייכים לקבוצת הסיכון. שום חרטה או התנצלות נשמעו ברחבי הרשת או בתקשורת גם לאחר שהתברר שליצמן בעצם לא הפר שום הוראות שיצאו ממשרדו. אבל לבדוק עובדות זה כל כך 2019 .

די לפוליטיקאים שמוכנים לסכן את בריאות הציבור, ובשיאה של מגיפה שגובה קורבנות בכל העולם, (אני חוזרת- בכל העולם!) לצאת בהצהרות הזויות על גבול הקונספירטיביות שהנגיף הוא לא יותר מתעלול פוליטי ויעלם כלא היה אחרי הבחירות. מזל שאתם לא יכולים לראות אותי דופקת את הראש בקיר כרגע.

השמאל לא יוכל להילקח ברצינות- לא על ידי בוחריו ולא על ידי יריביו – אם ימשיך להידרדר במדרון המשוגע הזה. בימים כאלה , שניתנה לנו ההזדמנות להתבודד עם עצמנו ולעשות חושבים, אולי הגיע הזמן שהשמאל ייתן לאצבע המאשימה שלו לנוח ויתחיל לשאול את עצמו את השאלה הקשה ביותר- איך הגענו לפה? ברגע שהשמאל יהיה מוכן להסתכל לעצמו בלבן של העיניים ולתת תשובה שאין בה את המילה ביבי, אז אולי, רק אולי יתחיל תהליך ההחלמה של החולה האנוש.