בשנים האחרונות היינו עדים למתקפות בלתי פוסקות על מערכת אכיפת החוק בכלל ועל בגצ בפרט שהגיעו מהצד הימני של המפה הפוליטית. המתקפות הגיעו גם מהאנשים שכביכול הכי אמורים לשמור על אותה מערכת, הלוא הם שני שרי המשפטים האחרונים שהיו פה, שלא הפסיקו להתנגח במערכת.
מאז שנת 2001 איישו את כיסא ראש הממשלה שלושה אנשים בלבד. הראשון הוא אריק שרון ז"ל, שרון היה ראש הממשלה למשך חמש שנים. במהלך הכהונה שלו נחקר שרון בפרשה שנקראה פרשת האי היווני. פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל ביקשה כי נגד ראש הממשלה ובנו גלעד יוגשו כתבי אישום, אך היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז החליט שלא להגיש כתבי אישום נגד השניים. מי שהחליף את שרון בכיסא היה אהוד אולמרט. אולמרט שנחקר כראש ממשלה, התפטר עקב כך מתפקידו עוד לפני שהוגש כתב אישום כנגדו. את סוף הפרשה של אולמרט כולנו כבר מכירים. מי שהחליף את אולמרט בתפקיד זהו נתניהו, וכמו שכולנו יודעים גם נגדו התנהלו מספר רב של חקירות.
בשנת 1993 קבע בגצ שמי שהוגש כנגדו לא כתב אישום לא יכול לכהן כשר. מאז תחילת חקירותיו של שרון ז"ל, היה סימן שאלה גדול מה בגצ יחליט במקרה של כתב אישום כנגד ראש ממשלה מכהן. לפני כחצי שנה כינס היועץ המשפטי לממשלה מסיבת עיתונאים שבה הודיע על הגשת שלושה כתבי אישום כנגד נתניהו. כאשר נוסיף לזה את החלטת נתניהו שלא לפנות את מקומו, אז באופן רשמי חבית הנפץ הונחה על השולחן.
השבוע היינו עדים לאותו סימן שאלה שמרחף לו באוויר כבר כמעט שני עשורים, כאשר בגצ דן בעתירות שהוגשו נגד הטלת המנדט על נתניהו שנאשם בפלילים. מבחינת החוק, היה ברור לכל שבגצ לא יתערב וייתן בסופו של דבר לנתניהו את האפשרות להקים ממשלה. אך אם נושא זה היה כל כך ברור, למה בגצ בחר לעשות זאת בהרכב כל כך גדול של אחד עשר שופטים. לטעמי התשובה לכך היא מאוד פשוטה, כל סטודנט לתקשורת לומד כבר בשנה א' שלו את הביטוי של מקלוהן שלפיו המדיום הוא המסר. ההחלטה שיהיו בדיון אחד עשר שופטים, חלקם אקטיביסטים יותר וחלקם שמרנים יותר, נועדה להראות על כך ששופטי בגצ על כלל דעותיהם המגוונות, נותנים את החלטתם לפי החוק ולא לפי שום דבר אחר שמנסים להדביק להם. המדיום של הרכב כל כך גדול של אחד עשר שופטים הוא המסר האמיתי כאן.