הוויכוח האמתי בבחירות
- avsha
- 18 במרץ 2020
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 29 במרץ 2020
כשאני כותב את שורות אלה, עדיין לא ידוע אם יש ממשלה חדשה בישראל ואיזו ממשלה היא. בשלב הזה, ייתכן ואנחנו עומדים שוב בפני בחירות, בפעם הרביעית בשנה האחרונה. אבל למרות אי הוודאות הזו, יש כמה אמיתות שלא ישתנו בין אם תוקם ממשלה כזו או אחרת ובין אם ניאלץ שוב לבחור כנסת חדשה. על שלוש אמיתות אלה אני רוצה לכתוב כאן.
א. הכרעה בין מחנה "רק ביבי" לבין מחנה "רק לא ביבי" היא ממש לא ההכרעה החשובה בחיינו, למרות שכך מנסים להציג אותה שני המחנות הפוליטיים היריבים. ביבי, בין אם הוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה בישראל כפי שמציגים אותו בימין, ובין אם הוא הנבל המושחת הגדול ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, כפי שמציג אותו המחנה היריב, הוא אינו הסיפור האמיתי. מצד אחד, כבר היו לנו ראשי ממשלות גדולים ומשפיעים (בן גוריון, אשכול, בגין) שבוודאי לא נפלו ברמתם ובאיכותם מביבי ובמובנים רבים עלו עליו בהרבה. מצד שני, כבר היו לנו מנהיגים מושחתים (ראו סיפור אולמרט). האמירה שלכל אדם יש תחליף – היא אמירה נכונה גם לגבי ראשי ממשלה. ביבי, בין אם יחזיק עוד מעמד ובין אם לא, אינו הסיפור. מתישהו יקום לו מחליף. לכן, השאלה החשובה באמת היא פניה של המדינה שלנו. לאן היא צועדת? מה יהיה אופייה? האם נרצה להמשיך ולחיות בה? זו ההכרעה האמיתית שכל אזרח ישראלי צריך לעשות בינו לבין עצמו לפני שהוא מגבש עמדה בעד או נגד ביבי. וזה מוביל אותי לאמיתה השנייה.
ב. ישראל הוקמה כמדינה "יהודית ודמוקרטית". את המונח "יהודית" מפרשים בצורות שונות. החרדים וגם חלק מהדתיים-הלאומיים רואים בכך ביטוי להגשמת החזון של מדינה החיה על פי ההלכה היהודית. ההלכה האורתודוקסית, כמובן. חלק אחר מהדתיים-הלאומיים ועימם גם חלק גדול מהציבור המסורתי או השמרני, רואה במונח "יהודית" ביטוי לעליונות המתבקשת של היהודים – במובן הלאומי/אתני של המילה - במדינת ישראל. החלק הליברלי – מה שהיום נקרא מרכז-שמאל – רואה ב"יהודית" ציון עובדה שיש רוב יהודי במדינת ישראל. ולבסוף, הציבור הערבי-ישראלי, ברובו, רואה במונח הזה פשוט ביטוי לגזענות, שהוא, הציבור הערבי, הקורבן שלה. מה לגבי "דמוקרטית"? גם כאן יש חילוקי דעות. המגזר השמרני/דתי/מסורתי רואה במינוח הזה כורח היסטורי שכפוף ל"יהדותה" של המדינה ואילו המגזר הליברלי משוכנע שאין להכפיף את הדמוקרטיה ליהדות או שאם המצב מחייב זאת, הדמוקרטיה קודמת ליהדות. זהו הוויכוח האמיתי בתוך האוכלוסיה הישראלית. זהו הוויכוח שעליו היו צריכות להתנהל כל מערכות הבחירות האחרונות. זהו הוויכוח שמבטא את השאלה היסודית לגבי אופייה של מדינת ישראל.
ג. אמיתה שלישית היא העובדה שכנראה כולנו "מפספסים" את ההזדמנות להכריע בסוגיה שלדעתי היא המרכזית בהווייה שלנו. אני משוכנע שגם במחנה "רק ביבי" וגם במחנה "רק לא ביבי" יש אנשים שנמצאים בשני המחנות האמיתיים – השמרני והליברלי. ההכרעה בין שני המחנות האמיתיים הללו היא משמעותית ביותר לעתיד של כולנו. הכרעה זו נוגעת גם ל"סוגיית השטחים", גם לעתידה של "חברת הרווחה", גם לגורל המשק והתעשייה הישראלים, ולעוד הרבה סוגיות שמטרידות אותנו ביום-יום אבל שהן כאלה שגם יקבעו את עתידנו. עתיד כולנו, שמרנים וליברלים כאחד. אני רק מקווה שעד אשר תיפתר סוגיית "ביבי כן או לא" לא נאחר את הרכבת ומישהו אחר, כוחות חיצוניים לנו, יכריעו עבורנו ובמקומנו מה יהיה העתיד שלנו.
חד כתמיד. למעשה כאשר המחנות הן bb-nobb כל הפערים האידיאולוגיים המהותיים נדחקים הצידה.