ג'וני כמוני רוצה לחלום- אבל אז באה הקורונה

לפני כמה חודשים הקשבתי לפודקאסט מעניין של "כאן" שהציג את הסיפור של ג'ון (יונתן), ישראלי שנסע ללמוד עיצוב אופנה במילאנו והצליח מאוד- התקבל להתמחויות יוקרתיות במיוחד, מכר קולקציה שעיצב בשנה השניה בבוטיק במילאנו, ואף התקבל לתוכנית חילופי סטודנטים שדרכה למד את השנה האחרונה שלו בלונדון. מסלול החיים של ג'ון נראה מבטיח נכון? אבל אז קרה משהו ששינה הכל. ג'ון סיים ללמוד ב-2009, שנה אחרי המשבר הכלכלי הגדול שהשפיע במיוחד על אירופה. התוצאה? פחות מעסיקים שמוכנים להעסיק עובדים בשכר ויותר קבלה של סטודנטים שמוכנים לעשות התמחות בחינם בשביל לצבור ניסיון. כך יצא שהשנתון של ג'ון ואפילו כמה שנתונים מתחתיו מצאו את עצמם נלחמים למצוא עבודה בתחומם, כי אם לא היית מוכן להתפשר היו אחריך עוד עשרות מתמחים שיכולים להחליף אותך ולעבוד בחינם. הקשבתי לפודקאסט הזה ממש בתחילתו של משבר הקורונה וככל שהזמן עובר הנושא שעסק בו הפודקאסט (השפעת משברים כלכליים על אלה המתחילים את דרכם המקצועית בשוק העבודה), ממש מדיר שינה מעיני. ועכשיו, בפתחה של שנת הלימודים האחרונה שלי בתואר אני מודאגת אפילו עוד יותר. בתור סטודנטית בשנה ג' ואחרונה, בתואר ששוק העבודה שלו לא הכי יציב ובטוח, לא קשה להבין שמשבר כלכלי כמו זה שהביאה עלינו הקורונה יכול לפגוע קשות בסיכויי מציאת עבודה לאחר התואר. ידעתי שכדי למצוא עבודה טובה, שמתאימה לסטנדרטים שלי, לאורח חיי ולתוכניות העתידיות שלי יידרש מאמץ לא מועט. אבל גם אם הקורונה תגמר עד סוף השנה, למעסיקים שיהיו עסוקים בללקק את הפצעים לאחר משבר בגודל כזה , לא יעניין הסטנדרטים שלי וכנראה גם לא היכולות שלי ומה שיש לי להציע. יכול להיות שאפילו לעשות את הדבר שעד כה היה מובן מאליו לכולנו, ההזדמנות להציג את עצמי - להגיע לראיון עבודה, יראה כמו חלום רחוק ולא ריאלי. אז מה זה אומר עכשיו? מה זה אומר לגבי עשרות אלפי הסטודנטים שיסיימו את התארים השונים שלהם וימצאו ששום דבר לא מחכה להם בחוץ בין אם יש ביקוש או אין ביקוש לתואר שלהם בשוק העבודה? והאם זו תופעה שתיגמר בשנתון הנוכחי או האם כמו בסיפור של ג'ון זו תופעה שתשפיע גם על השנתונים שיסיימו אחרינו? התוצאה של מצב כזה יכולה להיות מאות אלפי צעירים שימצאו את עצמם מובטלים ועם סיכוי נמוך להתקבל לעבודה גם אחרי שמשבר הקורונה יחלוף כי הפער שנפער מאז סיום התואר שלהם וחוסר הניסיון שלהם בתחום לא בדיוק יקרוץ למעסיקים. אני לא רוצה להיות ג'ון. ממש ממש לא רוצה. ומצד שני מה יכול להיות הפתרון למצב כזה? חיסון לקורונה עדיין לא נראה באופק וככל הנראה נצטרך ללמוד לחיות לצידה לעוד תקופת זמן ממושכת. אבל אם זו בעיה שקרתה בעבר ומוכרת אולי הגיע הזמן שישראל תתחיל לחשוב לא רק על ההתמודדות עם הקורונה בהווה אלא גם על ההשלכות שהיא תשאיר אחרי שהיא תעלם. אולי צריך מעכשיו למצוא איך לעצור את הכדור השלג הנוראי הזה. אם זה על ידי עידוד מעסיקים להעסקת עובדים חדשים, או יצירת מקומות עבודה חדשים על ידי הצעת משרות במשרדי הממשלה השונים. כל דבר שיעזור למאות אלפי סטודנטים לא לשקוע באבטלה נוראית וימנע מהכלכלה ושוק העבודה הישראלי להיפגע פגיעה אנושה.

"הדבר שעד כה היה מובן מאליו לכולנו, להגיע לראיון עבודה, יראה כמו חלום רחוק ולא ריאלי". קרדיט: Pexels ולמקרה שתהיתם מה קרה עם ג'ון בסוף, לצערי אין לי סוף טוב לתת לכם. אני אחסוך לכם את הסיפור המלא והמדכא (אותו תוכלו לשמוע בפודקאסט המעולה של "כאן") ואקפוץ ישר לסוף- ג'ון כיום חי בברלין, יש לו חנות יד שניה אינטרנטית והוא משלים הכנסה בעבודה במסעדה. המסקנה שלי מזה היא שמשברים כלכליים יכולים לרסק לא רק בני אדם, אלא גם חלומות, תוכניות ושאיפות. והלוואי, הלוואי על כולנו שבסוף לא נמצא גם את עצמנו במצב של ג'ון.

**הכותבת הנה סטודנטית שנה ג' בחוג לתקשורת באקדמית עמק יזרעאל**