ד"ר בינה ניר
השבוע התקיים בחוג לתקשורת רב שיח על משמעותה של בחירה: בין חיסונים לבחירות בהשתתפותה של ד"ר בינה ניר.
1. מהי בחירה בעיניך והאם הימנעות מבחירה היא סוג של בחירה
על פי התפיסה הקיומית - האדם פשוט קיים והוא אינו תוצר של נוסחה, אידיאה או של מישהו שיצר אותו כפי שמצהיר הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר "אין האדם מאומה אלא מה שהוא עושה מעצמו" – "אין אתה דבר זולת חייך אתה".
האדם נידון ליצור את עצמו ולעצב את טבעו. נידון זו מילה חזקה המבהירה שבעצם קיומנו איננו יכולים להימלט מיצירה עצמית המתעצבת ברצף הבחירות שלנו ואנחנו למעשה נידונים לכך. כלומר, המהות שלנו מתהווה מהבחירות שלנו. האדם הינו יצור דינאמי ולא סטאטי. אמנם, ישנם דברים שלאדם אין שליטה עליהם כגון שנת הלידה, המשפחה, המין וכו'. האדם לא בחר להיות קיים, אולם במרבית התחומים הוא חופשי – הוא נידון להיות חופשי, האדם אינו יכול לברוח מחירותו. "אין אנו חופשיים לא לבחור ואין אנו חופשיים לא להיות חופשיים"
חייו של האדם מורכבים מאינספור הכרעות. גם כאשר אין האדם בוחר, פירושו שהעדיף לא לבחור וזו בחירה. גם הנידון למוות ההולך אל הגרדום עדיין חופשי במובן מסוים לבחור כפי שמדגים סארטר - הוא יכול להפגין כעס, לבקש סליחה, רחמים, לחייך, לבכות, להישיר מבט, להשפיל, לשיר או להחריש...
במצבים רבים האדם אינו יכול לשנות את הנסיבות אך הוא נתבע להמציא עצמו לנוכח הנסיבות. הנסיבות לעולם לא מבטלות את קיום האדם כיצור של אפשרויות – בכל סיטואציה האדם צריך לבחור. לא ניתן להגדיר את האדם – כי בכל רגע ישנה בידי האדם אפשרות בחירה. האדם הוא סובייקט אקטיבי של התהוות, המעצב עצמו באופן דינאמי וללא הפסקה.
אדם המכחיש את חירותו יציג את עצמו כקרבן חלש ופאסיבי של גורלו – יאשים נסיבות כמו תורשה, סביבה חברתית בלתי נאותה וכו'. על-פי סארטר הבריחות מהאחריות הן רמאות עצמית. זהו למעשה אימוץ של מיני זהויות חיצוניות. בני האדם עוטים על עצמם מסכות ורוכשים לעצמם זהויות מזויפות כדי להיחלץ מהמצב המביך והקשה של מאבק מפרך לגיבושה של זהות ייחודית, אותנטית ומקורית. בני האדם החיים בכחש עצמי אחראים לחלוטין להונאות עצמיות אלו, כיוון שהם בחרו מתוך חופש מלא.
קרדיט: FreePik
הפחד מבחירה קשור למעשה לאחריות. כיוון שלאדם בחירה מוחלטת והוא נושא תמיד באחריות, האדם חופשי ואחראי לגורלו ועובדה זו גורמת לו אימה, חרדה קיומית ופעמים רבות ייאוש. אדם כזה מדמה לעצמו שאינו חופשי באמת על-ידי מציאת תירוצים והצדקות.
בחירה בין ערכים היא קשה ולכן, לא פעם אנו מחפשים מערכת ערכים חיצונית לנו שננהג על-פיה ללא 'לקיחת אחריות', כביכול, אך עדיין זו בחירה שלנו באיזו מערכת ערכים בחרנו. סארטר מדגים זאת באמצעות פנייה שקיבל מאזרח צרפתי, בתקופת מלחמת העולם השנייה, שביקש להתייעץ איתו. האזרח התלבט בין שני ערכים, האחד – ערך המולדת כיוון שרצה להצטרף למאבק לשחרור צרפת אך מולו עמד ערך כיבוד ההורים כיוון שאימו גססה ולא רצה לעזוב אותה. התשובה של סארטר הייתה, כמובן, כי שני ערכים אלו חשובים אך הוא אינו יכול לייעץ לו כיוון שעליו לבחור בעצמו בין הערכים הללו, בנקודת הזמן הנוכחית, ולהחליט מהי הבחירה הנכונה עבורו ולקחת על עצמו את האחריות הנגזרת מבחירתו. אנחנו מבקשים לא פעם לברוח מלקיחת אחריות ומטילים את הבחירה על האחר אבל גם הטלת האחריות על האחר מקורה בבחירה שלנו.
הביקורת כלפי גישה זו שהושמעה לא פעם טוענת – אם כל אחד יבחר כרצונו הרי הבחירות של הפרטים השונים עלולות לפגוע בחירויות של האחרים. השכן שלי המתופף בשעת הצהרים פוגע בבחירה שלי לישון שנת צהרים. סארטר מדבר על הבחירה בטוב למען האחרים, עלינו לבחור יחד כחברה. אך על החברה להיזהר ולשמור על חירויות הפרט כפי שהיטיב להציג ג'ון סטיוארט מיל. מיל, מזהיר אותנו מעריצותו של רוב האוחז בשלטון המגביל את הפרט באמצעות חוקים ושעבוד נשמתו של האדם באמצעות דעת קהל בלתי סובלנית ולחץ חברתי. כמו כן, מדגיש מיל כי נטייתה של החברה לכפות את מושגיה ומנהגיה על הפרטים. כדי להבטיח את חירותו של הפרט לא די בממשל דמוקרטי, אלא נדרשת גם חברה ליברלית.
2. כיצד מתקשר מושג הבחירה למציאות שאנו חווים כיום – משבר הקורונה, סבב בחירות נוסף? האם המציאות העכשווית גורמת לכך שאפשרויות הבחירה שלנו הולכות ומצטמצמות?
בתקופה הנוכחית נראה כי אנחנו נדרשים לבחירות רבות וגורליות מתמיד. כאמור, כל רגע ורגע מחיינו אנחנו למעשה נדרשים לבחור. לבחור אם לחייך, לקום, לשמוח, להסתער, לקטר... אך ישנו הבדל משמעותי בין בחירה שהאחריות הנגזרת ממנה משפיעה בעיקר על חיינו הפרטיים לבין האחריות הנגזרת מהבחירה שלנו על קבוצה כמו משפחה, קהילה ולאום, ובמובן הזה אנחנו נמצאים בתקופה קשה ביותר של בחירות בתחום האישי שיש להן השלכות על הקולקטיב. במדינת ישראל המבוססת על התרבות היהודית הלחץ על הפרט גדול מאוד בשל התפיסה התרבותית הרווחת כי "כל ישראל עֲרֵבִים זה לזה". ביטוי שטבעו חז"ל, ומובנו המקורי שכל יהודי נושא באחריות על קיום המצוות של זולתו. גם בחברה החילונית אנחנו עדיין, במידה לא מועטה, תרבות המצפה מהפרט שידע כי 'כל ישראל עֲרֵבִים זה לזה' – תפיסה תרבותית זו מעלה את ערך הקולקטיביזם לעיתים מעל האינדיבידואליזם.
במציאות מאתגרת כמו זו שהגענו אליה קיים לחץ חברתי גדול של ה'המון' הלוחץ לעבר קונפורמיות ובחירה משותפת וזהה וכל סטייה מן העדר זוכה לגינוי, ביוש, הדרה, לעג ובמקרה הטוב, פליאה... בנושא החיסונים – אין ספק שמצד אחד, מבצע החיסונים בישראל ראוי להערכה בשל היעילות וההבנה שחיסון יכול להיטיב עם הפרט המתחסן ועם החברה. יחד עם זאת, ישנם אנשים אשר מכונים בהכללה בוטה 'סרבני חיסון'. הכללה מסוכנת תמיד, בכל מצב. מתוך התפיסה החשובה של 'בריאות הציבור' כערך חשוב ובקונטקסט תרבותי של "כל ישראל עֲרֵבִים זה לזה" – כל מי שאינו מתחסן נחשב בימים אלו למפיץ מחלות, חסר התחשבות, מאמין בקונספירציות, פרימיטיבי ומזיק – כזה שמסומן שאין לו 'תו ירוק'. בתוך אוכלוסיית הלא מתחסנים השונות גדולה וישנם אף אלו שאינם יכולים להתחסן בשל אלרגיות ובעיות רפואיות שונות אך החברה מפגינה כלפיהם חוסר סובלנות. השאלה 'האם אתה מחוסן?' יצאה מתחום הבחירה הפרטית והמידע נדרש להיות פומבי, נגיש ומסמן. אין חופש בחירה. 'הבוחר' שלא להתחסן, כך טוענים הרבים, בחר לעצמו ללא התחשבות והוא פוגע באחרים. אין סובלנות. אין תירוצים. אין הצדקות. כפי שמזהיר אותנו מיל, מעריצותו של רוב המגביל את הפרט באמצעות חוקים ושעבוד נשמתו של האדם באמצעות דעת קהל בלתי סובלנית ולחץ חברתי. כיום יותר מתמיד, עלינו לדאוג לאיזונים עדינים בין טובת הכלל יחד עם שמירה על חירויות הפרט אותן אנחנו מזניחים בעתות משבר.
קרדיט: FreePik
בעניין הבחירות לכנסת הקונפורמיות מתחלקת לשני עדרים חסרי סבלנות זה לזה. העדר שבוחר 'בעד ביבי' והעדר שבוחר 'נגד ביבי'. אכן, הבחירות שלנו הולכות ומצטמצמות ורבים מאיתנו לא מצביעים מזה זמן רב על ערכים, אידיאולוגיה וכו' אלא מתוך הצבעות אסטרטגיות. זו אכן בחירה אך בחירה שאינה נמצאת לעיתים בהלימה עם הערכים שבחרנו לאמץ בחיינו. גם כאן הקונפורמיות חזקה וחסרת פשרות. בתוך ה'עדר' שבעד ביבי מתגלה חוסר סובלנות נוראי כלפי בחירות אחרות כמו סער או בנט וכו. ב'עדר' נגד ביבי אם תכריז למשל שאתה, בעד גנץ, ה'עדר' שהתאכזב מגנץ ילעג לבחירתך האישית. יש קונצנזוס שגנץ הוא כישלון. הבחירות מוכתבות על-ידי הסכמות כלליות בתוך כל קבוצה, תוויות, סימונים, הכללות וכל מחשבה מעט שונה ואחרת זוכה לגינוי...
בחברה שלנו הבחירות של הפרט מושפעות מהשיח החברתי והלחץ החברתי בתחומים רבים ואישיים שהופכים לאופנה מוסכמת וההמון נסחף אליהם בבחירה זהה – כיצד להתחתן, היכן לנפוש, מספר הילדים, מה ללמוד ולמה להצביע. האתגר הגדול והלא פשוט הוא בגיבוש זהות אותנטיות ובניסיון לברר עם עצמנו האם מה שבחרנו זו אכן בחירה שאנחנו שלמים איתה ולא רק כי הפנמנו בתוכנו איזה שהוא 'אחר כוללני' וגם לדעת לשלם מחירים – כי הסובלנות עדיין מתאחרת להגיע, לצערי.
הכותבת ד"ר בינה ניר - מרצה בחוג לתקשורת, ראשת החוג הרב תחומי במדעי החברה וראשת המחלקה ללימודי B.A למצטיינים