אני מתגעגע אליך אורן

יועד קרן

זה היה ב-20 ליולי 2014, מבצע צוק איתן. לא היינו רחוקים פיזית. אתה היית בתוך עזה ואני הייתי בחלק הדרומי של בסיס חיל האוויר בפלמחים ליד יבנה. הייתי במפעל החימוש בשיא המשמרת. טיפלתי בעוד ועוד תחמושת וטילים שצריכים להיות מוכנים בזמן קצר ולהגיע במהירות לטייסת. הייתי כל כך מרוכז בעבודה שפשוט לא חשבתי על שום דבר אחר. עד שחבר מהמחלקה בא אלי מרחוק וצעק לי "יועד, הטלפון שלך לא מפסיק לצלצל!". ניגשתי לטלפון וראיתי הרבה מאוד התראות ושיחות שלא נענו. מיד הטלפון צלצל שוב ועל הקו הייתה ידידה מהמושב שלי. כשעניתי לשיחה היא נשמעה נסערת נורא והקול שלה היה נשמע כאילו היא משתנקת. שאלתי אותה "מה קרה?". היא משיבה לי "אורן נהרג". איך ששמעתי את המילה "אורן" התחילה לכאוב לי הבטן. לקח לי חצי דקה ואז הדמעות החלו לרדת.

יצאתי החוצה, חיפשתי פינה נסתרת והתחלתי לבכות אבל ניסיתי להיות כמה שיותר בשקט כדי שאף אחד לא ישמע. לא רציתי שאנשים יראו אותי, אבל העובדה שיצאתי החוצה במהירות כבר הסגירה אותי. ניסיתי לצבוט את עצמי ואמרתי לעצמי "זה חלום". אמרתי לעצמי שזה לא יכול לקרות, הרי לפני כמה ימים דיברנו בטלפון ואמרתי לך "איזה מניאק אתה, אתה לא שומר על קשר מאז שעזבת את שדה אילן". אמרת לי שאחרי שננצח את עזה נעשה מפגש איחוד לזכר הימים. אבל זה כבר כנראה לא יקרה. אני עד היום לא מעכל את זה. לראות את השם שלך ולידו הקיצור הנורא הזה שלעולם לא האמנתי שאני אראה.

כל כך אהבת את המדינה הזאת ותמיד היית מוכן ודרוך לכל דבר שיקרה. אין רגע בילדות שלי שאני לא זוכר אותך שם לידי, בטוב וברע. גדלנו יחד במושב, למדנו יחד ביסודי בקיבוץ לביא ועברנו הרבה דברים ביחד מגיל צעיר. אני לא מפסיק לחשוב שזהו, אתה כבר לא איתנו. כל התמונות רצות לי בראש. איך שיחקנו ביחד, נסענו על הקורקינט, הלכנו יחד לפעולות של בני עקיבא ותמיד אחרי ארוחת שישי היינו נפגשים כולנו, כל החבר'ה ומעבירים את השבת. גם כשעזבת את שדה אילן ועברת להושעיה אולי לא המשכנו להיות

חברים טובים, אבל כן שמרנו על קשר טלפוני. המשכנו לשאול אחד את השני מה נשמע, מה חדש. לא ציפיתי שזה יגיע לאדם כל כך קרוב. פתאום זה תפס אותי בשוק. הרגשה מאוד מוזרה. אני כותב שורות אלה ודמעות זולגות לי על הלחי ותחושת מחנק בגרון. אני תמיד מנסה להבין למה אנחנו מחכים עד שנאבד מישהו שקרוב לליבנו כדי להגיד לו כמה אנחנו מעריכים אותו. איזה איש מיוחד אתה. פשוט אי אפשר לקבל את זה.

אני לא יכול להפסיק לקרוא את מה שכולם כותבים עליך כל שנה ביום הזיכרון. כל אחד מתאר אותך מהזווית שלו, כל אחד נוגע בנקודה אחרת אבל כולם חוזרים רק על דבר אחד: שאתה ילד עם חיוך של מלאך טהור, מלך של העולם שעשה רק טוב לכל הסובבים אותו, ואני מאושר שזכיתי. תמיד אזכור אותך ככה, ילד עם חיוך של מלאכים, גיבור חיל, לוחם בלב ובנשמה, חבר אמת. אני מתגעגע אליך אחי! לחיוך הכובש שלך, לגומת החן, למבט הטהור והשמח, לתחושת הביטחון שתמיד נתת לכל הסובבים אותך, בלי יוצא מן הכלל. טוב הלב שלך והדאגה הרבה ייחדו אותך כל כך, הבדילו אותך מכל אדם!

אורן, כל כך הרבה רגשות מעורבים נמצאים בתוכנו. החיסרון, הצער, האחדות, הקרבה, האהבה, ויותר מהכל- התקווה. התקווה שכולנו נחזור לשלום לביתנו עם דגלי ניצחון ללא עוד הרוגים, עם הרבה גאווה בעם שלנו, בחיילים, במפקדים, בכל התומכים והתורמים שהוכיחו לכל העולם שכולנו אחד, ואף אחד לא ייקח לנו את האחדות הזאת.

יש חלק מהשיר "אצלנו בגן" של שי-לי עטרי שמזכיר לי אותך בכל פעם שאני שומע אותו: "... אצלנו בגן נפרדים בשמחה, כי היום לא ארוך ונפגשים שוב מחר, חוץ מאלה שפתאום לא חוזרים יותר לגן. אמרו לי שהם רק עברו דירה מעבר לענן, אז בלילות קרים עם פנס מתחת לשמיכה הם מדברים והוא מגלה לה מה היא בשבילו, היא בוכה שהוא מציע לה להיות כל עולמו בערב שלפני המלחמה..."

אורן, אתה גיבור של העולם. מתגעגע ולעולם לא אשכח.

לזכרו של אורן נח ז"ל שנפל במבצע צוק איתן