אנחנו החיילים של קיץ 2014

יום שישי, ה-12 ליוני 2014, אני סוגר עוד שבת בבסיס. אבל זה פחות מעניין אותי, כי הרגע שחיכיתי לו ארבע שנים הולך להגיע בערב- משחק הפתיחה של מונדיאל 2014. בשעות הצהריים אני מקבל פוש בטלפון על אירוע ביטחוני חריג באזור גוש עציון. מספר דקות לאחר מכן כבר יש מבזק מיוחד בטלוויזיה, החשש הוא אירוע חטיפה של שלושה נערים. "חסר להם שלא ישדרו את המשחק" אני חושב לעצמי. לאחר שעות של המתנה מורטת עצבים המשחק אכן שודר. "יש להם מזל שהם משדרים את המשחק" אמרתי לחבר מהצבא שהיה איתי בכוננות. שלושה שבועות לאחר מכן אני מוצא את עצמי בקורס מ"כים. במקביל להתחלת הקורס, מתחיל אירוע נוסף. מדינת ישראל יוצאת למבצע ברצועת עזה, "צוק איתן" קוראים לו. תחילה היה נראה שמדובר בעוד אימון רטוב לטייסי חיל האוויר. אך ככל שעברו הימים הכניסה של הכוחות הקרקעיים לתוך עזה נראתה כמו דבר בלתי נמנע. ואז, תשעה ימים לאחר תחילת המבצע, חיילים התחילו להיכנס קרקעית לעזה.

כשאתה שומע שנכנסים קרקעית לעזה אתה ישר חושב על החברים שלך, החברים איתם גדלתי בישוב ובתנועה, חברים מגיל 4. במקרה שלי התמזל מזלי ובמקרה רוב חברי הקרובים היו באותו זמן בתפקידי הכשרות. אחד בקורס קצינים, האחר מפקד טירונים, עוד אחד מפקד בקורס מ"כים וככה עוד מספר חברים מצאו את עצמם מחוץ לעזה. אך בכל זאת היו כמה חבר'ה שנכנסו. אני זוכר את ההודעה בקבוצת הוואטסאפ של החברים "יאללה חבר'ה אני נכנס, אוהב אתכם". הלב מחסיר פעימה. שלושה שבועות אחרי, אותו חבר שולח הודעה, "אני בחיים". כולם ישר ממהרים לשאול לשלומו, הוא עונה שמה שקורה בפנים זה גיהינום, ושהוא עייף וחייב לנוח טיפה, ושחוץ מזה הוא בסדר. יום למחרת הוא כבר שולח שוב הודעה "חזרתי פנימה חברים, מקווה שניפגש בקרוב לשתות בירה". הלב שוב פעם מחסיר פעימה.

בקורס מ"כים שאני נמצא בו הכל ממשיך כמעט כרגיל, בכל הפסקה שהייתה לנו כולם ישר רצים לטלפון להתעדכן. אתה פותח את הטלפון ורואה שיש לך 150 הודעות בוואטסאפ, ואז מתחיל המשחק פינג פונג במוח שלך. אתה רוצה לקרוא מה כתוב בהודעות, אבל מצד שני אתה מת מפחד, לא רוצה לדעת מה כתוב, מפחד מהנורא מכל. בתיק, מדי הא' כבר מוכנים למקרה שתצטרך לעלות עליהם, ולהגיע הביתה או יותר נכון לבית של אחד החברים.

באחד מהבקרים כשקמנו, הייתה שמועה על לילה קשה שעבר על גדוד 13 של גולני, יש הרבה הרוגים אומרת השמועה. אחד מהחברים שלי שנמצא אז בעזה הוא מגולני, מהלחץ אף אחד מאיתנו לא זכר באיזה גדוד הוא. נקווה שהכול טוב אומרים בקבוצה. לקראת הצהריים אני שוב באוהל, יש שמות של ההרוגים מגולני, אני קורא את השמות ונושם לרווחה. לא עוברת שניה ואני שומע צרחה מטורפת מהקצה השני של האוהל. ישר זיהיתי שזהו קובי, חברי לכיתה בקורס המ"כים. אני מפנה את ראשי לעבר קובי ורואה אותו שוכב על הקרקע ודופק בה עם ידיו ואני מבין שחבר שלו נהרג. תוך זמן קצר מתברר שחבר של קובי זה אורון שאול. לאט לאט מתחילים דיווחים שהוא נעדר ולא בטוח שהוא נהרג, אך עם הזמן מבינים שאת הפגיעה בנגמ"ש הוא לא שרד, ומה שהחמאס מחזיק זה את הגופה שלו.

למחרת בבוקר שוב יש הרוגים. אני מסתכל על השמות והתמונות ופתאום העיניים נעצרות ומתמקדות, אני מזהה אחד מהם. אני לא מספיק לפענח את מה שראיתי וכבר חבר שולח בקבוצה אם ראינו שטל יפרח נהרג. טל ואני באותו גיל, היינו באותה תנועת נוער, אמנם מסניפים שונים, אך הכרנו אותו מהטיולים, מהסמינרים וממחנות הקיץ. הידיעה שמישהו שאתה מכיר נהרג היא קשה, אך בכל זאת, במקום מסוים עדיין יש בך את ההקלה שזה לא אחד מחבריך הקרובים. בת הזוג של טל קיבלה את ההודעה על מותו בטלפון, בזמן שהייתה במשמרת בעבודה בסינמה סיטי בראשון לציון, וזאת בלי שהיה לידה שום גורם רשמי ומישהו שיכול לתמוך בה בזמן קבלת הבשורה הנוראית. את זעקות השבר שלה שמעו בכל המתחם, מספרים אנשים. חבר שהלך להלוויה של טל מספר שזה אירוע שהוא לא ישכח בחייו- המראה של בת הזוג של טל שוכבת על הקבר הטרי, צורחת ומסרבת להאמין שזה קרה. מאז שהשתחררתי מהצבא אני הולך בכל שנה ביום הזיכרון לאירוע לזכרו של טל, יהיה מוזר מאוד לא ללכת לשם השנה.

אני ממשיך בקורס מ"כים ויוצא למשימת אבטחת ישובים בבקעת הירדן. הוצבתי בישוב גבעת סלעית. ישוב זאת הגדרה גדולה למקום שיש בו עשרה קרוואנים, אבל זה מה שיש. באחת מהשמירות אני מדבר בטלפון עם המ"פ של יחידת האם שלי (אפשר להירגע, זה היה חוקי), אני צוחק איתו שכל כך משעמם פה עד שאני שוקל לעבור את הגבול לירדן ולמכור סודות מדינה. כשהשיחה מסתיימת מתקבל דיווח על אירוע קשה שקשור ליחידת מגלן, יש מספר הרוגים אומרים. יש לי חברים טובים במגלן, שניהם למזלי, לא נמצאים בפנים עם היחידה. אני מתקשר לאחד מהם והוא עונה לי בקול רועד ושבור, אני שואל אותו אם זה הצוות שלו, הוא עונה שלא, הצוות שלו הוא זה שחילץ, אבל הוא מכיר את כל ההרוגים. "איך אני בוחר לאיזו הלוויה ללכת"? הוא שאל אותי.

אנחנו החיילים

של קיץ

שנת 2014

*הכותב הינו סטודנט לתקשורת בשנה ב' במכללת עמק יזרעאל.