בימים האחרונים אני מרגישה מיואשת, מודאגת. כל נבואות הזעם שחזיתי עם תחילת ההקלות המאוד לא הדרגתיות בהנחיות הקורונה מתגשמות לנגד עיני. כמה קיוויתי לשם שינוי שאני טועה, שהקריאות "עוד תראו, יגיע גל שני!" שהכרזתי בוויכוחים עם אנשים יתגלו כשטות מוחלטת ויתברר לי שוואלה, הקורונה באמת נגמרה, או לפחות לא נוראית כמו שחשבנו. והנה, בזמן כתיבת שורות אלה, מספר החולים החדשים להיום עומד על 249, עשרות בתי ספר וגנים בארץ נסגרו בעקבות גילוי של חולים מאומתים, ואף התרחש מקרה ראשון של סטודנטית שהגיעה להיבחן במכללת רמת גן והתגלתה כחולה בקורונה.
נלקח מתוך אתר pixabay.com
למרות ההקלות, בשבילי האוטובוסים עדיין מלחיצים, ההגעה לעבודה מלווה בחרדה וישיבה במסעדה בכלל לא באה בחשבון. מבחינתי הקורונה עדיין אורבת בחוץ ולא אכפת לי שקוראים לי פרנואידית ולחוצה, כי כשעולה לי בראש האפשרות שבגללי, אבא שלי שנמצא בקבוצת סיכון, ידבק ויפגע מהווירוס, אני לא יכולה שלא להרגיש פחד משתק (הוא מעל 60, יש לו סוכרת ולחץ דם גבוה. עם נתונים כאלה חשבתי להציע לו לרוץ לראשות הקבוצה). אבל מסתבר שכיום אני בין היחידים שעוד מרגישים ככה. בין היחידים שעוד רואים בקורונה איום ממשי. כי אם זה לא נכון אז איך תסבירו את המוני הישראלים שהיו חייבים, פשוט חייבים להצטופף על חופי ארץ ישראל עוד לפני תחילת ההקלות? איך תסבירו את היהירות של האנשים שאני פוגשת יום יום באוטובוס שפשוט החליטו לא לשים מסיכה כי היי, הנהג לא רואה אותי ולמי אכפת שהאוטובוס מלא כמעט עד אפס מקום? איך תסבירו את השינוי המהיר בסדר עדיפויות של עם ישראל וממשלתו- מ"חייבים לשמור על סבא וסבתא" ל-הקורונה זה כמו שפעת ויותר חשוב כרגע לפתוח מסעדות ולהחזיר את הטיסות (כי חלילה שהישראלים לא יקבלו את החופשה השנתית שלהם בקפריסין).
נלקח מתוך אתר pixabay.com
אני מרגישה שאני פשוט מתפוצצת מבפנים, כי איך לי היה כל כך ברור שזה יקרה אבל למאות אלפי ישראלים, משרד הבריאות וממשלת ישראל בכבודה ובעצמה זה לא היה? התשובה היא שזה כן היה ברור. פשוט היה יותר נוח להעלים עין. היה יותר נוח להיכנע ללחץ ציבורי ולשלוף פתרונות זמניים מהשרוול מאשר לחשוב על תכנית כלכלית מאורגנת. דרך אגב, לא נראית הפקת לקחים ושינוי באופק לקראת הגל השני.
בשבועות הקרובים אנחנו נשלם ביוקר על הנוח הזה. אנחנו נשלם על החוסר סולידריות, על החוסר אכפתיות מהאחר, על הזלזול בהוראות ובהנחיות, על העמדות הסותרות שהשתנו כל יומיים בתקשורת לגבי הנגיף ויצרו בלבול וחוסר אחידות בציבור. אנחנו גם נשלם על המנהיגים שהתעקשו לקיים קרבות אגו על חשבוננו במקום לשים את טובת הציבור המודאג בראש סדר העדיפויות. מה שבאמת מבאס הוא שלא רק האנשים חסרי הזהירות והאכפתיות יפגעו מהמצב שהם הביאו על כולנו, אלא גם אנשים כמוני, שחרדת הקורונה מעולם לא עזבה אותם, ששמו מסיכה גם שהיה חם ומציק, שסובלים מידיים יבשות מרוב קרצוף שלהם במים וסבון, שהולכים למקומות המוניים רק כשהכרחי, ואם כבר הולכים אז נוקטים במאה אחוז זהירות. והמחשבות על זה מכניסות אותי לדיכאון, גורמות לי להרהר במשפט צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, גורמות לי להתאכזב מסדרי העדיפויות של החברה שלנו, ולשאול את עצמי מתי כל זה יגמר? וקשה שלא לחשוב במצבים כאלה על משל הקודח בספינה:
"שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה.
נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.
אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?
אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?
אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה".
ואולי אני סתם מחפשת מישהו להאשים. החוסר וודאות לפעמים מוביל למקום הזה. אבל אני עדיין בטוחה שמשהו כאן צריך להשתנות, לפני שהספינה שלנו תטבע.