1) בימים רגילים, ימים שבהם אין קורונה, כנראה שכל מהדורות החדשות בישראל היו מתחילות בדיווח על הפיוס המתגבש בין הפת"ח לבין החמאס. לאחר שהפלסטינים הבינו שמדינות המפרץ בחרו לקחת את הצד הישראלי, החליטו הפלסטינים להתפייס בינם לבין עצמם. על פי בכירים בפת"ח ובחמאס השיחות בין משלחת הפת"ח בראשות ג'יבריל רג'וב ובין בכירי חמאס, בהם גם מנהיג חמאס, אסמאעיל הניה וסגנו צאלח אלעארורי היו חיוביות ונשאו פרי. לפי הדיווחים, ישנה הסכמה על בחירות הדרגתיות: כלליות (למועצה המחוקקת הפלסטינית), לנשיאות הרש"פ וגם למל"פ (המועצה הלאומית הפלסטינית בארגון אש"פ, בו חמאס לא הייתה חברה מעולם). עוד מדווחים מקורות עיתונאיים כי כוונת הצדדים היא להגיע להסכם מהיר במסגרתו יוציא אבו מאזן את הצו הרשמי לבחירות בימים הקרובים. עד כמה נדיר מה שמתבשל אצל הפלסטינים? בשביל למצוא את הפעם האחרונה שבה נערכו בחירות ברשות הפלסטינית אנו נצטרך ללכת 15 שנים אחורה, אז החמאס הפתיע והצליח לנצח את הבחירות. נלך עוד שנה קדימה, הפת"ח שולט ברצועת עזה, החמאס מתחיל בהפיכה, ואנשיו זורקים את פעילי הפת"ח מהגגות של מפקדות מנגנוני הביטחון, ומאז ועד היום לא היה שום דבר שהיה נראה כמו קירוב בין התנועות. אמנם בתקשורת פחות מדברים על הנושא, אך בוודאי שהנושא מדיר שינה מהמודיעין הישראלי. כמעט לכולם ברור מה המשמעות של הפיוס הזה, ועוד יותר ברור מה המשמעות במידה וחמאס ינצחו את הבחירות וישתלטו על הרשות הפלסטינית ועל שטחי הגדה.
הנשיא האמריקאי הטוב ביותר שהיה כלפי ישראל? נלקח מתוך: Pixabay.com
2) הסכם השלום עם איחוד האמירויות, הנורמליזציה עם בחריין והדיבור על כך שיש עוד מדינות ערביות שבדרך לנירמול היחסים עם ישראל, הציבה את הפלסטינים בסיטואציה מורכבת. הם הבינו שהמדינות הסוניות (מדינות המפרץ, ערב הסעודית, מצרים...) בוחרות להתקדם ולהשאיר את הסוגייה הפלסטינית מאחור. במצב שנוצר החליטו הפלסטינים לפנות לצד השני של מדינות ערב. טורקיה (על אף היותה מדינה סונית), איראן וקטר הן המדינות העיקריות שנשארו לפלסטינים. מצרים שנחשבת למדינה המובילה של הגוש הסוני, נמצאת ביחסים קשים עם איראן וטורקיה, והם גם דואגים להראות את חוסר שביעות הרצון הזאת לפלסטינים. השבוע נמנעה נחיתה של טיסה מסחרית שהמריאה מאלג'יריה אל עבר נמל התעופה בקהיר. הסיבה? על סיפון המטוס היו אזרחים פלסטינים, והמצרים לא הסכימו לקבל אותם. למעשה הבחירה של הפלסטינים ללכת עם הטורקים והאירנים רק דוחקת אותם עוד יותר אל הפינה. עד כמה קשה מצבם של הפלסטינים בקרב מדינות ערב אפשר לראות בהתבטאות של בכיר הרשות, ג'יבריל רג'וב שדיבר על השיחות בין הפת"ח והחמאס ואמר: "ערכנו את המפגשים בטורקיה. אף מדינה ערבית לא בירכה על כינוס ראשי הפלגים הפלסטינים. הבירות הערביות נסגרו בפנינו: זו בושה!"
3) בעיני חלק גדול מהישראלים נחשב דונאלד טראמפ כנשיא האמריקאי הטוב ביותר שהיה כלפי ישראל. הכרה בריבונות ברמת הגולן, יציאה מהסכם הגרעין עם האירנים והעברת השגרירות לירושלים הם רק חלק מדוגמאות העולות בנושא הזה. אך האם זה באמת המצב? כבר בקמפיין הבחירות שלו הדגיש טראמפ עד כמה הוא איש עסקים גדול, שמבחינתו הכול זה עניין של עסקים. כשנשאל על שלום במזרח התיכון הוא ענה שהוא כבר סגר עסקאות קשות יותר. הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות הביא איתו בשורה. בשורה שתחילה הוכחשה על ידי הצד הישראלי, אך עכשיו היא נראית כמו עובדה מוגמרת. כחלק מאותו הסכם, איחוד האמירויות תרכוש מטוסי 35F. עבור האמריקאים מדובר פה על עסקה מעולה. הפרויקט של המטוס עלה מיליארדים לאמריקאים, הביקורות על בזבוז הכספים לא מפסיקות, העלות של כל מטוס כזה מוערכת בכ-100 מיליון דולר. עבור האמריקאים, ככל שהם ימכרו יותר מטוסים ככה הם יצמצמו את הנזקים של הפרויקט הגרנדיוזי. מכירת המטוס לאמירויות זוכה להתנגדות מצד גורמי המקצוע בצה"ל מכיוון שיכולת החמקנות של המטוס מהווה יתרון אסטרטגי עבור חיל האוויר הישראלי. מה עוד שבמזרח התיכון הבלתי צפוי, מי יודע מה יקרה באמירויות בעוד כעשור, אולי תהייה שם מהפכה והמטוס הזה יגיע לידיים הלא נכונות. אבל כל הדברים האלו ממש לא מעניינים את טראמפ. מבחינתו זה ביזנס, ויש פה הזדמנות להכניס עוד כסף לקופה. אז האם הנשיא האמריקאי שמוכר מטוס קרב כל כך מתקדם למדינה ערבית בניגוד לדעה של הצבא הישראלי הוא באמת הנשיא הכי טוב שיש כלפינו?
*הכותב הינו סטודנט לתקשורת בשנה ג' במכללת עמק יזרעאל*